יומן אישי, 24 ביוני
בעלי תמיד טען שאני לא מספיק נשית. בהתחלה זה היה נשמע בין השורות שאם הייתי שמה יותר איפור, לובשת יותר שמלות, נהיית “רכה” יותר. אבל אני אף פעם לא הייתי כזו. תמיד הייתי עניינית, ישירה, לא מתעסקת יותר מדי בחיצוניות. אני עובדת, פותרת בעיות, עושה מה שצריך. הוא הכיר אותי כך. מעולם לא ניסיתי להיות מישהי אחרת.
עם השנים, ההערות האלה הלכו והתרבו. הוא התחיל להשוות אותי לנשים שאנחנו רואים באינסטגרם, לנשים של החברים שלנו, לעמיתות מהעבודה שלו. הוא היה אומר שאני נראית יותר כמו חבר שלו מאשר אשתו. הייתי מקשיבה, לפעמים מתווכחת, אבל ממשיכה הלאה. לא חשבתי שזה עניין כל כך רציני פשוט קיבלתי את זה כהבדלי אופי רגילים בזוגיות.
ביום שקברתי את אבא שלי, הכול השתנה בשבילי. הייתי בהלם. לא הצלחתי לישון, לא לאכול, הראש שלי היה עסוק רק באיך אצליח לעבור את ההלוויה. לבשתי את הבגדים השחורים הראשונים שמצאתי, בלי איפור, עם שיער אסוף מהר כי לא היה לי כוח להשקיע בזה.
לפני שיצאנו מהבית, הוא הסתכל עליי ושאל,
את ככה הולכת? לא תשקיעי קצת במראה שלך?
בהתחלה לא הבנתי. אמרתי לו שלא אכפת לי איך אני נראית, הרי בדיוק איבדתי את אבא שלי. הוא ענה,
בסדר, אבל בכל זאת… אנשים יסתכלו, יגידו משהו. את נראית לא מטופחת.
הרגשתי כאילו מישהו מועך לי את הלב מבפנים.
באזכרה הוא עמד עם האנשים, לחץ ידיים, הביע תנחומים, התנהג ברצינות אבל מולי הוא היה מרוחק. לא חיבק אותי, לא שאל מה שלומי. כשעברנו ביחד ליד המראה בסלון, לחש לי שאני צריכה “להתבגר” ושאבא שלי לא היה רוצה לראות אותי ככה.
אחרי ההלוויה, בבית, פשוט לא התאפקתי. שאלתי אותו אם באמת זה כל מה שהוא שם לב אליו באותו יום אם לא ראה שאני מרוסקת. הוא אמר שאני סתם עושה סיפור, שהוא רק מביע דעה, שאישה לא אמורה להזניח את עצמה “גם בזמנים כאלה”.
מאז אני רואה אותו אחרת.
ועדיין, אני לא מצליחה לעזוב אותו.
יש בי הרגשה שאני פשוט לא יכולה בלעדיו.
