הייתי במצב שלא ראיתי עוד לפני שנדרשו לנו תנאים קשים: או שהאמא שלי עוברת לגור איתנו, או שמגישים גירושין ואתה, לימור, תצטרכי לבחור. לא עוד אפשרי שאשתי תסבול לבד.
בצלצול כוס קפה על המגש, הקפה נשפך על השולחן בצורת כתם חום לא נעים, ואני לא נגעתי בו בכלל. עיניי נצמו על לימור, ובמבט שלי ניכרה החלטה חדשה ומפחידה שלא הרגישה במשך חצי עשר שנות נישואינו.
לימור נעמדה עם מגבת במטבח, והשתק השקט שנשבר רק ברעש של מקרר ותקת השעון. היא הרגישה כאילו היא שומעת צליל נוסף מעבר? גירושין? רק הבוקר דיברנו על ניירת הקירות, והיום פתאום מציג תנאי דרסטיים.
יאיר, רציני? שאלה בקול רועד, ותליית המגבת על יד הדלת. האמא שלך גרה רק שני קוֹקְקִים מאיתנו, אנחנו נפגשים בסופי שבוע. מה הבעיה? מה הבדידות? יש לה שלוש חברות בבניין, היא שרה במקהלת ותורמת לתנועת הליכה סקנדינבית.
היא לא יכולה להיות לבד! הכריזתי, קם מהשולחן. הלחץ עולה ובקיצור אם יקרה ההתקף בלילה, מי יביא לה כוס מים? האמבולנס יגיע מאוחר, ואני לא אשן אם היא לבד בארבעה קירות.
לימור ישבה בכישלון, היד על הכיסא מול פני. זו לא הפעם הראשונה שמדובר בויכוח, אך קודם היו רק רמזים וניסיונות. הפעם היה איום.
יאיר, בוא נחשוב רציונלית. הדירה שלנו של שני חדרים חדר השינה שלנו, והחדר השני הוא משרד שבו אני עובדת ולפעמים שוהה גם הבן שלנו, אלון, כשחוזר מהלימודים. איפה נכניס את סבתא ריטה?
כמובן במשרד, אמרתי בחוסר התייחסות, כאילו זה ברור. אלון גדול מספיק, הוא יישאר במגורים שלו או ימצא דירת סטודנטים. המחשב שלך אפשר להעביר למיטה או למטבח. זה רק מחשב נייד, לא מכונת תעשייה.
לימור נשפתה מכעס. המשרד הוא מקומי המקלט. היא רואה חשבונית מרוחקת, מדפסת ותיקיות. גם אלון, למרות שלומד בעיר אחרת, חוזר לעיתים קרובות ויש לו מקום בטוח.
אז אתה מציע לגרש את אלון, להפטר מהמשרד שלי, ולמלא את החדר של 12 מ”ר באמא שלך, שעלולה להיות קשת? שאלתי, מנסה לשמור על רמת קולה.
האופי הוא האופי! נאנחתי. היא קשוחה, דורשת סדר, אבל זה האמא שלי. היא גדלה אותי, לא ישנה לילה, ואני חייב לדאוג לה לפרישה מכובדת. ואת? את רק רוצה נוחות בלי הפרעות.
יצאתי מהמטבח והקפצתי את הדלת. לימור נשארה ליד האוכל שהוכנס למקרר קוטליטה עם פירה, שהייתי אוהב לאכול, נותרה ללא נגיעה, התיאבון נעלם.
סבתא ריטה, בת 68, נראתה צעירה יותר מגילה, קול רם, גישה של מפקד לשעבר, ובטוחה בעצמה. “קשה להיות לבד” אצלן משמעותו שאין אף אחד שייתן לה צחוק 24/7.
לימור החלה לאסוף את השולחן, תוך מחשבה על האיום: האם הוא מוכן לשבור 15 שנה של חיי רק בגלל מתן של האם? לא היה לה שום מחלה קשה, רק יתר לחץ דם שמטופל בטבליות, כמו חצי האוכלוסייה בארץ.
הלילה עבר בדממה כבדה. יאיר הסתתר על הקיר, מכסה את עצמו במצעים. לימור קיבלה את המשקולת של התקרה, חשבה על הדרך שבה הם רכשו את הדירה ההקדמה הייתה מההורים, המשכנתא משותפת, אבל היא שילמה יותר מכיוון שהקריירה שלה הצטיינה. יאיר היה מנהל בחברת רכב, עבודה יציבה אך ללא צמיחה. כעת הוא מתנהג כאילו שלטו במטען יחיד.
בבוקר, לפני היציאה לעבודה, יאיר קישר נעליו ואמר:
אני מחכה לתשובה עד הערב. האמא כבר התחילה לאסוף חפצים. אם את מתנגדת, אני אורז ומעביר לגור איתה.
דלת נפתחה בחוזקה. לימור ישבה על כורסה, הבינה שההחלטה כבר קיבלה במקום אחר. האמא “כבר מאספת חפצים”. זה היה מזימה.
כל היום היא לא יכלה להתרכז בדוחות, המספרים המבלבלים אותה. היא צלצלה לחברה, אירה:
לימור, את משוגעת? איך יכולה סבתא שלך להיכנס לדירת שני חדרים? זה סוף העולם! היא כבר בודקת האם יש אבק על המדף, זוכרת איך ביום הולדתך היא חיפשה פגמים.
הוא שם איום, אירה. הוא מדבר על גירושין.
תני לזה ליפול! הדירה היא שלכם, משותפת. אולי תצטרכו למכור חלק, או לקנות את חלקך. אבל לחיות עם ריטה זה מתנה למוות איטי. היא תתפוס את המשרד, תחליט על המטבח, ואז אפילו למיטה תבוא עם עצות.
היא חשבה שהאישה צודקת. הפחד משבר המשפחה היה חזק. 15 שנים אינן צחוק. הרגלים, זיכרונות משותפים. האם יאיר באמת יעזוב?
בערב יאיר חזר עם זר פרחים, ציפורן כרתה מבטא של חוסר שמחה. הוא לרוב נותן פרחים כשמרגיש שמצא פתרון ונושא אותו כקפסולה של ניצחון.
לימור, למה את מתסכלת? אני מבין שזה קשה, אבל תאמיני לי, כך יהיה טוב לכולם. האמא תקבל פיקוח, נרגעת, ותעזור במטלות הבית. תמשכי להיות מול המחשב, ונחסוך זמן במטלות.
יאיר, שאלתי את האמא מה היא מתכננת לעשות עם הדירה בת שלושה חדרים שלה? אם היא עוברת לגור איתנו לעד.
הוא נרעד לרגע, מתבונן במרחק:
למה שהדירה תישאר ריקה? נשכיר אותה. כסף נוסף יועבר לתקציב, או לתרופות של האמא, או לחופשה בבריאות.
זה תכנית עסקית! חשבה לימור.
טוב, אמרה פתאום, ויצרה ציפייה בלבה.
עיניו של יאיר נצצו.
את מסכימה? חכמה שלי! ידעתי שאת של זה.
מסכימה לנסות, חיזקה לימור בחוזק. אבל בתנאים. תקופת נסיון של שבועיים. אם החיים שלי יהפכו לגיהינום, נחזור למצב הקודם. והסוד המשרד נשאר שלי. האמא תישן על ספה מרופדת בסלון. זה זמני. אלון יגיע לסמסטר הבא וצריך מקום לינה.
פניו של יאיר התרחבו.
באיזה סלון? זה חדר מעבר! האמא צריכה שקט!
אין לנו סלון, יש לנו משרד שמקביל סלון, שם הספה. אין אפשרויות אחרות. אלון יבוא בחודש, צריך מקום לשינה.
בסדר, בסדר, הוא נענע ידיו. נדאג במקום. העיקר שאת לא מתנגדת למעבר. אני אלך לקבל את האמא ביום שבת בבוקר.
בשבת חייה של לימור נחתכו לשניים לפני ואחרי.
ריטה הגיעה לא עם שני מזוודות, אלא עם משאבה מלאה בחפצים: קופסאות, תיקים, עציץ פיקוס, כיסא נודד של חצי החדר, שמכריע את גישה למדף הספרים.
טוב, ילדים, עכשיו נוכל לחיות! הכריזה סבתא, מכניסה אִיקּוֹן כבד למזווה. לימור, למה את עומדת כאילו אינך קשורה? קחי את המארזים, אל תשבורי את הבקבוקים, הם חומוסי במתכון שלי.
לימור בילה את היום במזג קופסאות.
הקונפליקט הראשון הגיע אחרי שעתיים. לימור עבדה במשרד, והדלת נפתחה בלי קוד:
לימור, איפה הסיר? ריטה עמדה בפתח, מציגה מבט חודרני על החדר. ומה האבק על המוניטור? את נושמת לכלוך?
ריטה, אני עובדת, השיבה לימור, לא מתהפכת. הסיר בתחתית המגירה הימנית. בבקשה תדפיקה לפני שתיכנסי.
אתה רואה, יקירי, אני לא יכולה לשבת כשאתה מתבונן במחשב! האישה צריכה לחמם את הבן, ולא לשבת על כיסא.
לימור נשמה עמוק, לחצה שמור ויצאה למטבח. שם הייתה בלגן: ריטה העבירה את מדף התבלינים, הוציאה את מכונת הקפה והטיגה משהו על הגריל.
ריטה, למה הוצאת את מכונת הקפה? אנחנו שותים קפה כל בוקר.
רעיל, זה מזיק ללב! הבאתי צ’יקר, זה בריא וטעים. נשתה צ’יקר. והמכונה שונתי לבעלות על המדרכה.
בערב יאיר ישב מרוצה, אכל קוטליטה שמנה של האמא, ולימור קיבלה סלט.
טעימה מדהימה, אמא! קרא יאיר. לימור מבשלת רק באידוי, בריאה, לא מדליקה.
אין לי זמן למטבח, חייכה ריטה. צריך לשים לב לבן.
אל תתוויאי עם האמא, קטע יאיר פתאום. היא יודעת מה היא עושה.
הציטוט “היא יודעת מה היא עושה” הפך לסיסמא של השבוע.
ריטה הייתה בכל מקום: הטלויזיה בעוצמה, נכנסה למקלחת כשלימור הייתה מתחת, ביקורתה על לבוש, תסרוקת, דיבור.
יאור, בינתיים, הפך לילד בן עשרה. הוא לא רחץ אחריו, הוא נשאר במיטה, מתלונן לאמא על המנהל, והאמא לוחשת לו לחם.
ביום רביעי לימור חזרה מהקנייה וגילתה שהשולחן הועבר לחלון, והכיסא הנודד ושידור הטלוויזיה במקומו.
טוב יותר! הכריזה ריטה. ואני יכולה לצפות בטלוויזיה בלי האור מהחלון.
ריטה, זה המשרד שלי! קראה לימור. מי נתן לך להזיז רהיטים?
יאיר נתן! הכריזה ריטה. הוא הבעלים בבית.
לימור נחתכה לבן, שבו יאיר שכב עם הטלפון.
מה אתה עושה? נזעקה. למה אפשרת להזיז את השולחן? לא אוכל לעבוד כשקרן השמש חודרת למוניטור!
לא תתחילי, אמר יאיר. האמא רוצה נוחות, את יכולה להסגר את הווילונות. תתאימי.
אני אסגור את האמא, יאיר.
שוב איומים? אמר יאיר. תזיזי את עצמך, זאת מצחיקה.
זה לא על השולחן, זה על כך שלא מקשיב לי ולא מכבד אותי.
הסיום הגיע ביום שישי. לימור לקחה חופש למשרדים, חזרה לשעה הצהריים, נפתחה הדלת.
קולות מהמטבח ריטה מדברת בטלפון בקול רם, ככל הנראה עם אחותה וילה.
מה קורה עם הדירה? משכנתא? שאלה וילה בקול סקרן.
חתם, שלושה סטודנטים, 1,600 בחודש ועוד תשלומים! אני עשירה עכשיו! חייכה ריטה.
לימור נעמדה בפתח, האצבעות על מקש השער, מתמודדת עם מציאות.
ריטה, אתה רוצה לסיים? שאלה יאיר. האם זה סיכון?
כן! טענה ריטה. אני רוצה לחיות, לחסוך כסף, ללכת לקניון, לאכול במרפאה.
לימור המשיכה לשבת, פקדה מזוודה של יאיר על המיטה. פתאום ריטה נכנסה למעון.
מה זה? שאלה ריטה, מביטה במזוודה.
אורזת את חפציו של יאיר, השיבה לימור, פותחת קופסה של גרביים.
אתה משוגע? לאן הוא נוסע?
אליי, למשרד התלת-חדר שלך, היום.
שם שכירים! קראה ריטה. הסטודנטים מתכננים לשלם?
כן, הם ישלמו לי על השיניים ועל קיסלודסק! חייכה ריטה.
הדלת נפתחה בחלון, יאיר נכנס.
מה קורה? מי כאן? שאל, מבולבל.
לימור, את הולכת? אמרה ריטה, נרגשת.
לא, יאיר. אתה. והאמא שלך.
למה? הוא חייך ברזנות, לא מבין.
אתה רק אומר שהאמא שלך השתמשה ביולטרה-מתח. היא חשבה שהיא יכולה להרוויח משכר השכירות, ולזוז לשם.
אמא… האם זה אמית? שאל יאיר ברחש.
אל תתפוס את המילים, רק המשפחה! הצביעה ריטה. נצא מהבית, נמצא לך בתים חדשים, נלך לחופשה.
עיניים של יאיר נפתחו, והאמת נקרעה: האמא לא הייתה זקוקה לעזרה, היא רק רצתה רווח.
לימור הוא פנה אליה. סליחה, לא ידעתי. נדבר, האמא תתפנה, תצא עכשיו. תאסף חפצים.
אני לא אלך! קראה ריטה. יש לי חוזה! צריך לשלם קנס! אני עדיין אמא!
אלון, אתה גדל, אני צעירה, חייך יאיר. עדיף להיות לבד מאשר עם “אושר” כזה.
אלון כבר מבוגר, ואני עדיין צעירה, ענתה לימור. עדיף לבד מאשר עם “אושר” כזה.
הסעה ארכה, ריטה קיללה, ביקשה חבילות, דרשה חזרה של מטבח. יאיר סחף קופסאות במעלית, ניסה לדבר, אך הוא נתקע במבט הקרח של לימור.
הדלת ננעלה, ננעלה פעמיים, קרח של שתיקה.
לימור ניגשה למטבח, ניקתה קפה, החזירה למקומו, והקפה הריח מלא את הדירה, משחל את ריח השמן והקיטור.
היא הלכה למשרד, הזיזה את הכיסא הנודד לפינה, החזירה את השולחן, פתחה נווט.
הטלפון צלצל הודעה מיאיר:
לימור, אנחנו אצל וילה, האמא מתפרצת. סליחה, נדבר כשאת מצפה? אני לא רוצה לאבד אותך.
לימור קראה, לחשבה שנייה ולחצה חסום.
היא לקחה ספל קפה, נעמדה אל החלון. גשם החל לרדת, אך הלב שלה היה שטוף שמש. ידעה שהקושי יהיה, הגירושין יתבצע, הנכסים יחולקו (רק רכב וחנייה, הדירה הייתה לפני נישואין), רבסוף, אחרי שהאור פקח על הדרך, החלטתי לחזור לעצמי, לבנות בית של שלווה ולהשאיר את העבר מאחורי עם לב שלם.
