אני מרגיש שמה שקורה עכשיו הולך לגרום להרבה ויכוחים וסערות בין הקרובים אליי. כן, אני מתבייש בעצמי על המחשבות שחולפות לי בראש. עם זאת, קשה לי לעצור אותן. בכל פעם שאני חושב על מה שמצפה לנו כמשפחה בעתיד הקרוב, מתחשק לי לבכות. אני מתחיל להרגיש דיכאון. אנחנו נשואים כבר מעל שתים עשרה שנים, שנינו עובדים, ויש לנו שני ילדים.
חמותי חולה כבר הרבה זמן. היא סובלת מדלקת מפרקים ומסוכרת. בגלל עודף המשקל שלה, קשה לה להתנועע בדירה. היא גרה לבד, וזה מקשה עליה מאוד לנהל חיים רגילים. חמותי מתקשה לטפל בעצמה, לבשל, לנקות. פעם בשבוע אני ואשתי נוסעים אליה מביאים לה קניות, אני מנקה את הדירה, מבשל לה אוכל לשבוע ועוזר לה במקלחת. כבר התרגלנו לביקורים השבועיים האלה. כמובן שיש שבועות שלא מצליחים להגיע בגלל העבודה, אבל זה לא קורה הרבה.
באמת יש לי אהבה אמיתית לחמותי. היא גידלה את אשתי לבד, השקיעה בה המון וויתרה על אושר אישי (בגיל 45 נשארה בלי בעל ומעולם לא התחתנה שוב). גם עזרה לנו כספית בזכותה הצלחנו לשלם את כל התשלומים של המשכנתא. אין סיכוי שאסרב לעזור לה, זה פשוט לא בא בחשבון. למרות זאת, בשבוע שעבר אשתי שיתפה אותי שאחרי ראש השנה אמא שלה תעבור לגור איתנו. כך לא נצטרך כל שבוע לנסוע אליה, והטיפול בה יהיה יותר פשוט. אשתי אפילו אמרה שזה ירגיע אותה סוף-סוף.
אני מבין את אשתי, אבל לא יכול להתעלם ממה שזה אומר לגבי החיים שלנו. יש לנו שלושה חדרים בדירה. אני ואשתי ישנים בחדר אחד, וכל אחד מהילדים בחדר משלו. אם חמותי תעבור אלינו, היא תקבל חדר הילדים יצטרכו לחלוק חדר, וזה בטוח יוביל לריבים, כי כל אחד התרגל לפינה שלו. זה ממש לא נעים לי להודות בזה, אבל אני מסתכל על חמותי ורואה בה עול כבד. ומה אתם הייתם עושים בסיטואציה הזו? אשמח לשמוע דעות…
בסוף היום, אני מבין שאי אפשר להחזיר טובה גדולה ממי שעמדה לצדנו ברגעים הכי קשים. המשפחה מעל הכל, וצריך לדעת לקבל גם זמנים של התמודדות אולי דווקא מהם נצמח.
