יומן אישי, יום רביעי בערב
אני לא יכולה להפסיק לחשוב על מה שעתיד להתרחש אצלנו בבית, הלב שלי כבד ואני מתביישת במחשבות שלי. למרות שהן לא נעימות, אני לא מצליחה להיפטר מהן. ברגע שאני מדמיינת את העתיד הקרוב של המשפחה שלנו, אני רוצה לפרוץ בבכי. אולי אני מתחילה להיכנס לדיכאון. אנחנו נשואים כבר למעלה משתים עשרה שנה, שנינו עובדים, ויש לנו שני ילדים.
חמותי חולה כבר תקופה ארוכה. היא סובלת מדלקת פרקים וסוכרת, ובגלל שהיא גם בעודף משקל, קשה לה מאוד לזוז בדירה. היא גרה לבד, ולכן ההתנהלות היומיומית שלה קשה. היא מתקשה לטפל בעצמה, לבשל, לנקות. כל שבוע אני ובעלי מביאים לה קניות, אני מנקה לה את הבית, מבשלת לה לכל השבוע, ועוזרת לה במקלחת. התרגלנו לשגרה הזו, למרות שלפעמים, בגלל העבודה, אנחנו לא מצליחים להגיע, אבל זה קורה לעיתים רחוקות.
אני אוהבת את חמותי באמת. היא גידלה לבד את הבן שלה, עבדה מאוד קשה ועשתה ויתורים גדוליםמגיל 45 היא נותרה אלמנה ולא נישאה שוב. גם תמכה בנו כלכלית; בזכותה הצלחנו לסיים לשלם את כל ההלוואה על הדירה בשקלים. אני לעולם לא אכפור בטובה שלה או בסיוע שלה וגם לא בסיוע שאני נותנת לה. ובכל זאת, לאחרונה בעלי אמר לי שאחרי חנוכה, אמא שלו תעבור לגור אצלנו. הפעמים שבהן נצטרך להגיע אליה פשוט יימחקו, כי יהיה קל יותר לדאוג לה כשהיא איתנו. הוא יהיה רגוע יותר ככה.
אני מבינה את בעלי, אבל גם לא יכולה שלא לדמיין איך החיים שלנו בבית עומדים להשתנות. יש לנו דירה עם שלושה חדרים. אני ובעלי בחדר אחד, וכל ילד בחדר משלו. אם חמותי תעבור, היא תיכנס לאחד החדרים של הילדים. זה יגרום לריב ביניהם, כי כל אחד מהם רוצה פרטיות ומרחב אישי. מתביישת להודות, אבל אני מרגישה שחמותי הופכת להיות מעמסה עבורי. מה אתם הייתם עושים במצב כזה? מחכה לשמוע את הדעות שלכם.
נעמיאולי בעצם כל זה מבחן. אולי כל בני המשפחה שלנו עומדים לגלות משהו חדשעל עצמנו, על היכולת שלנו להכיל, להקריב, וגם לשים גבולות. אני כותבת עכשיו, והדמעות מאיימות לזלוג שוב, אבל בפנים מבצבצת תקווה קטנה. אולי מהשינוי הזה יגדלו בליבותינו חמלה והבנה, אולי הילדים יגלו כוחות ועומק שלא הכרתי בהם, ואולי אצליח לגלות גם בעצמי משהו שלא ידעתישהאהבה יכולה להתגלות דווקא מתוך עייפות ותסכול, אבל להישאר גדולה מהכל.
מחר בבוקר אדבר עם כולם. ננסה לתכנן יחד את המעבר, לשאול אותם איך הם מרגישים. אבקש שנכתוב כולנו תקווה אחת לכל שינוי שיקרהלי, לילדים, לבעלי, ואפילו לחמותי. זה לא יעלים את הפחד, ולא יהיה קל, אבל אולי נהפוך להיות משפחה אחרתקרובה ומנסה, לא מושלמת, אבל אמיצה.
ואם אפתח את היומן בעוד שנה, אני מקווה שאוכל לקרוא ולעצור רגע ולחייך, ולומר: הצלחנו. היינו יחד, ולמדנו לאהוב בתוך הבלגן של החיים.
