תקשיבי, תמיד אמרו ליגם אמא שלי וגם סבתאשאם את בוחרת לך בן זוג חכם, כזה שאין עליו, הוא בחיים לא יבגוד, ותמיד יהיה נאמן, יודע מה זה אהבה, יודע לדאוג. גדלתי עם המחשבה הזאת, ודי מאוחר הבנתי שאין בכלל טעם לפתח מערכת יחסים עם מישהו שיש לו עניינים לא ברורים או מסתוריים. למה לי? זה גם מה שתמיד אמרתי לעצמי.
ואז, ככה במקרה, דרך חברים משותפים, הכרתי את דניאל. דניאל סיים את הטכניון בחור ממש חכם, עם ראש על הכתפיים. אני בכלל למדתי ספרות באוניברסיטת תל אביב, אבל איכשהו היה לנו על מה לדבר, לא נגמרו לנו הנושאים לשיחה. התחלנו להתכתב, להיפגש, לבלות יחד, והרגשתי שאני מתאהבת בו באמת. אחרי שנה שהוא הציע נישואין אמרתי מיד כן.
גרנו בדירת חדר מצ’וקמקת שסבתא שלי הורישה לי בדרום תל אביב, אבל היינו רק שנינו, אז זה לא הפריע. לא הרבה זמן אחרי, נכנסתי להיריון נולד לנו בן, בשנה אחר כך הצטרפה גם בת.
הדירה הפכה צפופה נורא, הכסף לא בדיוק זרםכלום לא פשוט. בשלב הזה דניאל החליט להיכנס לעסקים. אני נשארתי בבית, טיפלתי בילדים, תמיד הייתי שם בשבילו, תמיד תמכתי, לא משנה מה. ועדיין, היו לא מעט פעמים שפשוט נגמרו לנו השקלים נשארנו בלי שקל לקפה. ועדיין, לא ויתרנו, האמנו שמתישהו כל המאמץ ישתלם. אחרי כמה שנים העסק שתפסנו יחד התחיל להצליח, פתאום נהיה לנו טוב. הילדים למדו בבתי ספר הכי טובים ואחר כך המשיכו הלאה. גם אני פעם ראשונה בחיים יכולתי להשקיע בעצמי ולנסות תחביבים ותמיד היה לי מקום לגדול.
דניאל מצדו התחיל לצאת עם חברים לסופי שבועטיולים, ימי כיף, דברים כאלה. לא הפריע לי, הרי הוא גם תמך בנו הכי הרבה שיכולתי לבקש, מגיע לו את הזמן שלו. מבחינתנו, הקשר היה טוב, היו בינינו אהבה אמיתית וכבוד. הכול היה נראה מושלם. באמת, לא העליתי בראשי שדברים כאלו יכולים להשתנות ברגע.
עד שיום אחד, בסופש, דניאל הרגיש לא טוב, הזמנו אמבולנס והם פינו אותו לבית החולים, ואז פשוט נעלם. כאילו בלעה אותו האדמה. אבל זה לא נגמר רק בפחד הזההכאב לא היה רק שהפסדנו בעל ואבא, אלא גם ידיעה שזיעזעה אותי עד העצמות: הסתבר שמתוך חמש השנים האחרונות, הוא ניהל רומן עם בחורה שיכלה להיות הבת שלו. לשם הוא היה יוצא בחופשות האלו.
והכי נורא את כל מה שהיה לו, הוא השאיר אצלה. העסק, הבית, אפילו הרכבהכול. לי ולילדים לא נשאר כלום, פשוט כלום. ההלם לא עובר עד היום. איך הוא עשה את זה, איך היה מסוגל? ואיך המשיך לתפקד כאילו הכול רגיל, בידיעה שבסוף, המשפחה שלו תישאר חסרת כלאפילו בלי קורת גג? אני באמת לא יודעת איך ממשיכים מפהיש לילות שאני לא נרדמת, ממשיכה לספור תקרות, ותוהה אם פספסתי סימנים, אם הייתה דרך אחרת. אבל האמת היא, שבין החשבונות לקערות המרק, בין להחליף סוללות בשלט לבין לצעוק “לכו כבר לישון”, בניתי חיים. בית בלי רצפה נוצצת, בלי עסק משפחתי, אבל עם שני ילדים שלמדו על אמת, על כבוד, ועל איך לא מוותרים גם כשכל מה שאתה מכיר נשבר.
מצאנו דירה קטנה יותר, עם חלון שמשקיף לרחוב צפוף ועץ ירוק אחד. כל לילה, לפני השינה, אנחנו יושבים יחד לפעמים צוחקים, לפעמים שותקים אבל אני מסתכלת עליהם ומבינה: שום חכמה שבעולם לא שווה את הלב. הלב שלי אולי נשאר עם צלקות, אבל הוא גם ממשיך לפעום. ואם יש דבר שלמדתי מכל זה, זה שאפשר לבנות הכול מההתחלה רק לא את עצמי אני נותנת שוב לאף אחד אחר.
והיום? אני שוב מתחילה מאפס, וכל בוקר אני מזכירה לעצמי: אני לא הסיפור שהוא השאיר, אני הסיפור שאני בוחרת לספר.
