בעלי עוזב אותי אחרי אחת עשרה שנות נישואין, והסיבה שהוא נותן לי היא מפתיעה בפשטותה: לטענתו, הפסקתי להשקיע בעצמי. לדבריו, זה הצטבר כבר מזה זמן, למרות שמעולם לא שיתף אותי בזה בגלוי.
כשהכרנו, תמיד הקדשתי תשומת לב למראה שלי. איפור כל בוקר, בגדים נבחרים, שיער מסודר. יצאתי לעבוד, נהניתי מזמן פנוי, דאגתי לעצמי. בהמשך הגיעו הילדים, השגרה, כל האחריות. המשכתי לעבוד, אבל גם דאגתי לבית, לאוכל, לניקיון, לרופאים, לכל מה שמחזיק משפחה כל העבודה שאף פעם לא רואים.
הימים שלי מתחילים לפני שש בבוקר ומסתיימים אחרי חצות. לא פעם יצאתי מהבית בלי איפור, פשוט כי לא היה לי זמן. לבשתי את הבגד הנקי הראשון שמצאתי לא כי לא היה אכפת לי, אלא כי הייתי עייפה כל כך. הוא היה חוזר הביתה, אוכל, רואה טלוויזיה ונרדם. אף פעם לא שאל אותי מה שלומי או אם אני צריכה עזרה.
עם הזמן התחילו ההערות שאני לא משקיעה בעצמי כמו פעם, שאני כבר לא לובשת שמלות, שאני נראית מוזנחת. חשבתי שזה משהו חד פעמי, לא תיארתי לעצמי שזה יהפוך לסיבה לעזוב. מעולם הוא לא אמר לי אני מרגיש רחוק ממך או אנחנו צריכים לדבר. פשוט יום אחד ארז ויצא.
ביום שהוא עזב, הוא אמר בגלוי שהוא כבר לא מרגיש אותו דבר, שאני השתניתי, שהוא מתגעגע לאישה שהייתי פעם וששמרה על עצמה בשבילו. הזכרתי לו כל מה שעשיתי למען הבית, הילדים, שנינו. הוא ענה שזה לא מספיק, שהוא צריך להרגיש גאה באישה שלצידו.
הוא ארז בשקט. כמה ימים אחרי, גיליתי שהוא כבר יוצא עם מישהי אחרת. אישה בלי ילדים, שמוצאת זמן לחדר כושר, שיכולה לטפח את עצמה כל יום. אז הבנתי שהבעיה בעצם מעולם לא הייתה רק איפור.
היום אני עדיין קמה מוקדם, עדיין עובדת, ועדיין מחזיקה את הבית. אני משקיעה בעצמי כשאני בוחרת, לא כשהסביבה דורשת. לא הפסקתי להשקיע בעצמי כי לא אהבתי הפסקתי כי נשאתי על כתפיי חיים שלמים. למרות הכול, הוא בחר ללכת. אולי אתחיל ללכת לחדר כושר, אבל כרגע אין לי זמן. נו טוב כנראה שמעולם לא רצה אותי באמת.
