אורלי קראה בקול רך אל דני, איזה אילת? ראית את המחירים? היינו מסכימים לשים קו חזק על ההוצאות השנה, לתקן את הגג בקיבוץ, למלא שמן למכונית, ובכל זאת החיים משגעים. כל שקל נחשב, ואת רוצה ים, ים דני נזרק את המחשבון מהשולחן והרים גבה, מציג בכעס איך הוא מתעכב על חוסר ההיגיון של אשתו.
אורלי עמדה ליד החלון, מביטה בכביש החם שדוהר תחת שמש יולי שחור. היא רצתה רק לחוש ברוח המלוחה, לשמוע צליל גלים, לשכב שבוע שלם בלי לחשוב על דוחות שנתיים, מרקים וכל החיסכון הבלתי פוסק.
דן, שלוש שנים לא נסענו לשום מקום, לחשה היא בלי להסתובב. החופשה שלי נשרפת, חיכינו הרבה. בתזרים יש סכום לשניים אם נחסוך, לא למלון חמישה כוכבים אלא לבית חיק משפחה קטן.
חסכון עכשיו זה מילה לא קיימת, חיתך דני, משקה תה קר. הכרטיסים יקרו, המצרכים שם זה זהב. נלך, נוציא הכל, ואז מה? נצטרף לחורף עם קרח על הידיים? לא, אורלי. השנה נשתה חגים בבית. נלך לחווה בגליל, שם מטעים, אוויר צח, למה לא ריזור? נעזור לאמא, יש לה מלפפונים שצריך לקצור, לגלגל את הקציר.
אורלי נשמה עמוק. לויגור עם הבעל הרציונלי היה חסר תועלת הוא תמיד ידע להפוך את השיחה כך שהיא תרגיש כמו בילוש של הוצאת כספים, אוחזת רק ברצונות שלה, בעוד הוא נושא את כף המוט של האחריות המשפחתית.
טוב, היא נכנעה, חוּשה באכזבה עמוקה, החווה היא חווה. רק אל תחשוב שאני אשאר שם מהשעה הראשונה ועד השעה האחרונה. אני רוצה מנוחה.
יופי, חכמה, קולו של דני השתנה לרגיש יותר. הכסף יישאר שלם, נחדש גם ביטוח.
השבועיים הבאות עברו בחום של העיר. אורלי הלכה לעבודה, חיפשה מכשיר מיזוג, שהיה בעיניו של דני מותרות פתח חלון, תקבל רוח, למה לצרוך חשמל? וספרה ימים עד לחופשה. המחשבה על שני שבועות בחווה של חנה, אם כי לא מרגשת, הייתה עדיפה ממעטפת בטון של דירה.
שלושה ימים לפני היציאה, תכניות השתנו. ערב, כשאורלי טגנה קציצות, צלצול טלפון חטף את תשומת לבו של דני. הוא הרים את המשקף, פניו עברו מרגיעה למתח.
כן, אמא מה? לחץ דם? מה הרופאים אומרים? אה הבנתי, אה. נוכל למצוא כסף, אל תדאגי, העיקר בריאות. הוא סגר את השיחה והביט באורלי במבט מצוקה.
אורלי, קרה משהו. אמא התקשרה, הלחץ עולה, הלב פועם, הרגליים מתהפכות. הרופא אמר, צריך טיפול מיידי, לא רק תרופות טיפולים, מנוחה, משגר. הוא נעמד במטבח, ידיו רועדו.
היא תיכנס לבית חולים? שאלה אורלי, מסגרת את הכיריים.
חמור יותר. הרופא הציע מרפאה מיוחדת, קרדיולוגית, במרכז הארץ, עם מזג אוויר מתון. בטיפולים, סאונה, עיסוי אחרת עלול להיות שבץ. היא לבד, אבא הלך לפני שנים, אם קורה משהו, אני לא אשאיר זאת קרה לי. הוא הלך חזרה למטבח, קולותיו מהדהדים במרחב.
כמה זה עולה? שאלה אורלי, תחושת הרעה מתגברת.
כמעט כל מה שחסכנו. בנוסף לשכר מהשכר החדש, צריך להוסיף תוספת. אבל זו אמא, בריאות לא נקנית. הוא ניסה להניע את השיחה למקום אחר.
כל מה שחסכנו לחופשה ולתיקון הגג? חקרה אורלי, לבה הרגיש כבדה. זה 5,000 ש״ח, נכון? מרפאה במרכז הארץ לא עולה כך.
מרפאה טובה! עם פנסיון מלא וטיפול! אתה חושב שאני חוסך כסף לאמא חולה? לא ציפיתי ממך קרירות כזאת. מוות על הפינה, ואת מתמקדת בגרגירי כסף! קרא דני, קולו מתרומם.
אורלי נגסה שן, השאיפה שלו הייתה להקשות על עצמה. אני לא חוסכת, רק טוב, תן לאמא ללכת, בריאות חשוב יותר. דני חיבק אותה ונישק במצח.
תודה, אהובה. מחר אני אקח אותה, אשלח כסף, אעזור לארוז, אסע איתה לתחנה, היא רוצה לבקר מרפאה ביער, אוויר שם בריא. הוא תיאר את הטיול כאל מסלול לודיה שבקיבוץ.
למחרת, דני רוקן את הקופה הסודית שלהם. אורלי חיפקה לראות את המעטפה העבה נעה אל תיקו, היא נותרה בעיר לבד ללא ים, ללא חווה, ללא כסף אפילו למספר קפה.
דני חזר בערב, עייף אך מרוצה. שלחתי, היא בכתה, לא רצתה לקבל כסף, אמרה ‘איך אתם יכולים לקחת חופשה?’ אחרי משא ומתן, היא קיבלה, והקשר במרפאה הוא רעוע. הוא חייך.
היא תתקשר כשתגיע? שאלה אורלי.
השירות במקום גרוע, היא תכבה את הטלפון כדי שלא יפגע בלחץ הדם, תדבר רק עם קבלה מדי כמה ימים. הוא אמר.
אורלי ניהלה את חופשתה בבית, ניקיון עמוק, חום העיר לא הרפה, הקוורן מתפוצץ. דני בא לעבודה, בערב חזר וסיפר על הקשיים, על האם, על הלחץ.
היא התקשרה? היא שאלה כל ערב.
כן, קולה חזק יותר, היא מקבלת טיפולים, נאכלת תזונה קפדנית, האוויר שם עצים, שקט. זה מה שהרופא רשם. הוא השיב.
אורלי חייכה לעצמה, לפחות יש תועלת.
בשבוע שלאחר מכן, היא ישבה במרפסת עם מחשב נייד, מגלגלת ברשת החברתית. תמונות חופי ים, קוקטיילים, גופים משומנים. כולם בחוף, חוץ ממני, חשבה בכאב.
האלגוריתם הציע לה אולי מכירים. תמונה של אישה מלאה עם כובע רחב ומשקפי שמש ענקיים. הפכה את העכבר, אבל משהו בתסרוקת ובשפתיה הפוקסיה היה מוכר.
הפרופיל היה לידיה היפה. אורלי התפלאה, לא הכירה לידיה. לחצה על הקישור.
זוהי הייתה דף של חברות של חנה, של ליאת, שהייתה ידידה קרובה של חנה מהתיכון. הפוסט האחרון נכתב שלוש שעות לפני, במיקום: אילת, עיר נופש. היא לחצה על התמונה.
בצילום, ברקע של בריכת אינפיניטי וג’קטים, ישבו שתי נשים, כוסות קוקטייל צבעוניות עם מטריות, צלחת של שרימפס ענקיים.
אחת מהן הייתה לידיה. והשנייה
הקרן של השמש זרחה על שרשרת זהב עם תליון גדול, אותו שרו נחרה על צוואר של האישה השנייה שרו של אורלי והדני במתנה ליום הולדתה בשנה שעברה.
זו הייתה חנה, האמא החולה, שהייתה אמורה להיות ביער בצפון, אוכל קוטג’ ונטלת חמצן.
אורלי חשה את הלב שלה נופל אל קיבה. קיבלה עוד תמונה: אנחנו על בננה! תחושה מושלמת! חנה מרימה יד תוך כדי רכיבה על מתקן מתנפח בים.
תמונות נוספות: שיט לילה, מוזיקה חיה, קבב עם וויסקי. חנה רוקדת עם גבר.
נכנסנו! חדר יוקרתי, נוף לים! תודה לילדים האהובים על המתנה! כתבה חנה.
המילים ילדים אהובים גרמו לאורלי לראות את האמת הילדים היו רק חנה והיא, והאחרון היה דני, שהשתמש בכסף שלהם למרפאה שלו, ולא היא.
היא שמעה את קולות דני בכולם: אין כסף, את בזבזה, אמא חולה, הקשר ביער רע. היא הרגישה שקר.
אורלי לקחה צילומי מסך של כל התמונות, שמרה בתיקייה, שתהה על כוס מים שמטפטפת בקפידה על משחת השיניים. זעם קפא, מתגבר, משאיר משקה קיץ במחשבה קרה.
דני היה אמור לחזור בשעה. היא לא רצתה ליצור תזמורת רוע זה היה פשוט יותר.
היא הכינה ארוחה, סדרה את השולחן, כשפתחה הדלת ראתה את דני מחייך.
היי, יקר, איך היה היום? שאל.
עייף, איזו חום, המיזוג במשרד נשר, כמעט נשרנו. יש משהו לאכול? הוא שאל.
היא חייכה, פתחה את פתחי הלב. הם ישבו לאכול, הוא סיפר על בעיות ספקים, היא הנהנתה מקצת האוכל.
ואיך אמא? היא שאלה פתאום, מביטה בו.
הוא עצר לרגע, לאט לאט חזר ללעוס.
היא התקשרה היום, רגע קצר. הקשר רע, היא מדברת עם טיפול כבד, היא כמעט נרדמת, קוראת ספרים. מתגעגעת אלינו. הוא אמר.
מצער, הרגישה אורלי, לחצת את המפית עד שהקצות הפכו לבנות. ולכן הוא שם? קר? אולי בעיר הגולן? היא צחקה במקצת.
כן, קור, גשם, אבל חום אסור למנה. היא צריכה קור, לחץ דם, הוא המשיך.
אורלי חשבה: אולי נלך לבקר, להביא מצרכים, חמש שעות בנסיעה? היא שאלה.
דני גז חוסר. לא, זה אסור! המרפאה סגורה למבקרים, קו קו קו, קו קו, החיסון, חיסון אין כניסה. עדיף שלא נפריע. היא תתפרק אם נבקר.
איזה רופא חמור, היא נידרה. טוב, חבל. רציתי להאדיר לה עוגה. היא הלכה אל המחשב.
היי, דני, תסתכל על דבר מה במחשב, מצאתי מרפאה שמיוחדת, אולי נלך לשנה הבאה? היא קראה אותו.
הוא הגיע חצוי, מביט בתמונות.
הנה בריכה מדהימה, עצי תמר, בדיוק כמו בגולן, האקלים מתאים, החימום של כדור הארץ עושה שינוי מדהים, היא אמרה.
דני הביט בתמונות, עיניו הרחיבו. הוא ראה את השמלה המודפסת עם הדפס של קו על חוף, כובע רחב, והאמא שלו עם כוס קוקטייל.
שקט נגע בחדר, רעש המקרר והאוויר הכבד של דני.
זה מה זה? הוא קרא בקול מקולקל.
זה טיפול חומצה במים פתוחים, מגרים לחץ דם, טוב למפרקים, היא המשיכה, מציגה תמונות של ריקודים במיטה, חיי קיבוץ.
דני קפץ אחורה, כאילו מהבהב בלהבה. הוא הביט באורלי. פניה נראו רגועות, דבר שהקפיד על השפעתו.
תסביר לי, הוא ביקש.
ספר לי, איך אנחנו יושבים בעיר חמה, אוכלים פסטה, חוסכים נייר הטואלט, והאמא שלך, שמורדת, נפרשת באילת בכסף של חופשתנו? היא אמרה בקול רגוע.
דני נבהל, קיווה להסביר.
היא חולה, הרופא אמר שמש צריך ים! יוני, יודו זאת חוסר הקשבה, אתה יודע כמה אנו מתכוונים לחסוך, אבל היא מחפשת אוויר, ואני? אתה קנית את הטיסה באסימונים של 5,000 ש״ח, בלי להגיד לי! הוא צעק.
לא 5,000, קרא דני, זה היה זול! והיום זה גם שלי! אני מרוויח! יש לי זכות לעזור לאמא! הוא נאלץ.
הכסף שלך? מי משלם על המשכנתא? אני. מי קונה מזון? אני. השכר שלך הולך למכונית, להתחביבים, לתרומה שאתה עכשיו פותח למען האמא. חיסכנו יחד. זה היה כסף משותף. ואתה גזלת אותו. היא נאנחה, נגעה בשרשרת שהייתה על צווארו.
לא גזלתי, הלכתי לקחת! היא גידלה אותי! אני חייב לה! הוא קרא.
מה אני חייבת? שקרים? השתיקה? נמאס לי לשמוע על היא חולה, הקשר ביער רע, הוא קיבל את הכסף בחשאי. אתה רואה? אתה צוחק עלי? היא התקרבה אליו.
אף אחד לא צוחק! האמא פשוט לא רוצה ריב! היא יודעת איך אתה, לא היית מסכימה למתנה של חופשה! הוא התנצל.
כמובן שלא! כי אני גם בן אדם! עובדת ללא חופשה! למה עלי לשלם על השיעורים של אמא הבריאה שלך, בזמן שאני מתפרקת בעיר? היא תפסה קטע.
אל תדבר ככה על האמא! הוא קילף, היא זקנה, היא צריכה שמחה!
ואני? האם שמחתי?בחלום המוזהב שבו האורלי מצאה את עצמה עומדת על חוף של חייהיום, היא פתחה את הידיים לשמים, והמים הפכו לשקיעה של תקווה חדשה.
