בעלי נסע להורים ה”לא מרגישים טוב”, ואני החלטתי להפתיע ולהגיע בלי להודיע מראש…

יומן אישי, שבת, תל אביב
הבוקר שוב התעוררתי לצלילי הטיפות שמכות בחלון, והאפור הזה בחוץ כאילו משקף את מה שקורה אצלי בפנים דאגה, חוסר ודאות, תחושת חשד שמתחזקת מיום ליום.
שלוש שבועות ברצף, עומרי, בעלי, אורז תיק ספורט ויוצא לסוף השבוע:
ההורים כבר לא מרגישים טוב, אני נוסע אליהם לכמה ימים.
בפעם הראשונה, קיבלתי את זה בהבנה. שולמית, חמותי, עברה ניתוח בכיס המרה לפני חודש. אביבה, חמי, מתלונן על לחץ דם גבוה. בגיל שבעים, זה הגיוני.
בטח, סע, תמסור להם ד”ש, תגיד שגם אני דואגת, אמרתי לו.
עומרי יצא בערב שישי וחזר ביום ראשון בבוקר. חזר עייף, שקט; כאילו היה במשמרת לילה קשה. כששאלתי לשלומם, ענה בקצרה:
קצת יותר טוב. אבל עדיין חלשים.
מה בדיוק כואב לשולמית? התעקשתי.
הכול כואב, גיל… השיב ושלח יד בזלזול.
שבוע אחרי, שוב חזר הסיפור:
שוב לא מרגישים טוב? הופתעתי.
אמא נפלה, קיבלה מכה. אבא מתוח. צריך לעזור, הסביר בעודי רואה אותו מכניס חולצות לתיק.
אולי אסע איתך, אעזור?
לא צריך. ממילא צפוף, תישארי בבית.
לא התווכחתי. תמיד שמרתי על מרחק עם ההורים שלו לא נדחפת, לא יוזמת. שולמית אישה מאוד מאופקת, לא חמה במיוחד. היחסים אדיבים, אבל לא אמיתיים.
שבוע נוסף, סוף שבוע שלישי:
מה הפעם? שאלתי, מסתכלת עליו אורז גינס וסוודר.
לאבא ממש רע, לחץ הדם משתולל. אמא לא מצליחה להתמודד לבד.
קראו לרופא?
כן. אבל את מכירה, רופא משפחה רק נותן כדורים והולך.
הוא דיבר משכנע, אבל משהו בטון נשמע לי מתוכנן מדי בלי רגש אמיתי של אדם שדואג להוריו.
אולי צריך לאשפז אותם?
הם לא רוצים. מפחדים. אומרים שעדיף בבית.
עומרי סגר את התיק ונשק לי בלחי.
אל תדאגי, אחזור מהר.
נשארתי לבד עם דאגה הולכת ומתעצמת. ניסיתי להיזכר מתי דיברתי עם שולמית בטלפון אולי לפני חודש. אז נראתה לי בריאה, סיפרה על גינה, לא התלוננה בכלל. רק התלהבה מהעגבניות ומהתכניות לחורף.
מוזר, חשבתי, אם היא כל כך חולה, למה לא מתקשרת? תמיד עידכנה כשלא הרגישה טוב.
ביום ראשון הוא חזר אפילו קודר יותר.
איך הם?
לאבא יותר טוב, אמא עדיין חלשה.
מה הרופא אמר?
איזה רופא? לא הבין.
הרופא… אמרת שקראו לו.
אה, נכון. אמר לעקוב. אם יחמיר לבית חולים.
הוא החליף בגדים והתיישב מול המחשב. לא נתן מקום לשיחה.
בערב, כשעומרי הלך למקלחת, לקחתי את הטלפון שלו. לא מסכימה לעצמי בדרך כלל, אבל תחושת חובה גרמה לי לבדוק.
לא היה אף שיחה להוריו. לא יוצאית, לא נכנסת. בשבועיים האחרונים כלום.
מוזר מאוד, לחשתי. אם הוא אצלם, למה שיעשו שיחות?
אבל כשנסע, ההורים תמיד התקשרו אליי לפחות פעם, לברר מה נשמע. הפעם דממת טלפון.
הפעם הרביעית קרתה יום שישי הבא.
שוב ההורים? ביררתי.
כן, אמא עם חום. חושש שנדבקה.
אולי אסע איתך, אעזור בטיפול?
למה לך? יש לך גם עבודה, ענה חד ובלי להביט בעיניים.
אני לא מתלוננת. הם ההורים שלך וגם שלי.
נדב, לא צריך. צפוף. אל תדבקי.
הוא מיהר, לא הסתכל עליי. אורז כמו מי שממהר לרכבת.
באיזו רכבת נוסע?
רגילה, של שבע.
רוצה ללוות אותך לתחנה?
לא, תודה. אסתדר.
נשק, ונעלם. נשארתי בדירה מלאה דממה וסימני שאלה.
בבוקר שבת, המחשבות שלי הסתבכו. מצד אחד מדהים לא להאשים אחרי כל כך הרבה ספקות. מצד שני, כל כך הרבה מוזרויות בבת אחת.
מה אני, אישה חשדנית? נזפתי בעצמי. אולי באמת הם חולים, ואני דואגת סתם.
אבל בצהריים החלטתי. אם הם חולים ישמחו לטיפולי, לאוכל חם. אפה עוגה, קניתי פירות, ארזתי קופסא, אסע אליהם.
אפתיע אותם, ואפתיע גם את עומרי.
הכנתי עוגה עם המתכון של אמא שלי. תוך כדי האפייה, קפצתי לקנות תפוזים ובננות.
בשלוש הכול היה מוכן. עוגה ריחנית התקררה, שקית פירות ליד הדלת. לבשתי שמלה, התאפרתי, יצאתי לרכבת.
בדרך חייכתי דמיינתי את המבט של עומרי כשהדלת נפתחת ואני עומדת עם מארזי מתנות.
נעה? מה את עושה פה? יופתע.
באתי לבקר, לבדוק מה שלומם.
הנסיעה לקח כשעה וחצי. שולמית ואביבה גרים ברמת השרון, בבית קטן עם גינה כל פינה מוכרת לי.
הגעתי לשער, לחצתי על הפעמון. שולמית פתחה, מופתעת:
נעה? מה פתאום באת אלינו?
היא נראתה טוב לחיים אדומות, עיניים בוהקות, בלי שום חולשה. לבושה בטרנינג, שיער אסוף.
שולמית שלום, באתי לבקר אתכם. עומרי אמר שאתם חולים.
חולים? צחקה. אנחנו בריאים! מאיפה זה הגיע?
הרגשתי איך אני מתמלאת בושה. הלב דפק, השקיות כבדות פתאום.
אבל עומרי… סיפר שהוא מטפל בכם.
מטפל? נעה, לא ראינו אותו שבוע! אולי יותר!
אביבה קרא מתוך הבית:
שולמית, מי הגיע?
נעה! קראה שולמית.
אביבה יצא במסדרון גבר שבעים, שיער כסוף, חזק, לבוש מכנסי עבודה וחולצה משובצת. כנראה היה בסדנה.
או! מה שלומך נעה? איזה הפתעה! לא באה הרבה…
איפה עומרי? שאלתי ישירות.
מאיפה אדע? אולי אצלכם, אולי עובד.
אמר שמטפל בכם. אמר שאתם חולים.
ההורים התחלפו מבטים.
נעה, אנחנו לא חולים, ועומרי לא היה כאן כבר חודש. מתי היה, שולמית?
בראש חודש תמוז, נזכרה שולמית. ליום ההולדת של אביבה.
נכון. מאז לא ראינו אותו, לא התקשר.
בי פתאום הכול נפל. כל הסיפור של ה”אזלת בריאות” שקר מוחלט.
נעה, מה קרה? את לבנה. בואי לשתות תה.
תודה, אני חייבת ללכת, מלמלתי.
מה פתאום? הבאת עוגה, אני רואה… התעקשה.
בפעם אחרת, הנה המתנה. תיהנו.
איפה עומרי? תהה אביבה. למה לא איתך?
לא יודעת, עניתי בכנות.
הם ליוו אותי לשער מופתעים ונבוכים. הלכתי לתחנה, בלי תחושת רגליים.
בראש רצות שאלות: איפה עומרי היה? עם מי? למה השתמש בהורים ככיסוי? כמה זמן זה נמשך?
הנסיעה לתחנה חצי שעה. הסתכלתי החוצה על נופים אפורים, מנסה להחזיק את עצמי. כל “נסיעה להורים” עכשיו שקר. כל הסבר מניפולציה.
בזמן שאני דואגת, הוא… לא הצלחתי אפילו לסיים את המחשבה.
בדרך רציתי להתקשר אליו, אבל התחרטתי. מה אשאל? איפה היית? עם מי? למה שיקרת?
עדיף לראות אותו פנים אל פנים.
הגעתי הביתה בשמונה בערב. דממה וריק בבית. התיישבתי וחיכיתי.
עומרי הגיע כרגיל יום ראשון בבוקר, תיק ספורט ביד.
שלום, מלמל. איך היו הסופ”ש?
בסדר, עניתי בשקט. אצלך?
קשה, ההורים ממש גרועים.
באמת? מה בדיוק?
אמא עם חום, אבא לא ישן כל הלילה מהלחץ.
דיבר בלי להסתכל. שם בגדים מלוכלכים בסל, הוציא תרופות מהתיק.
עומרי, אמרתי בשקט, תסתכל עליי.
הרים את הראש, נראה לחוץ.
איפה היית? שאלתי ישירות.
אצל ההורים, כמו שאמרתי…
ההורים שלך בריאים, לא ראו אותך שבוע.
קפא עם החולצה.
מה?
הייתי אצלם אתמול. רציתי לעזור. שולמית צחקה כששאלתי אם היא חולה.
הפנים שלו הפכו חיוורות.
נסעת אליהם? למה?
כי האמנתי לך. חשבתי שהם באמת חולים.
נעה, את לא מבינה…
מה בדיוק אני לא מבינה? אתה משקר לי חודש. משתמש בהורים שלך ככיסוי.
זה לא שקר…
אז מה?
אני… לא יכול עכשיו להסביר.
לא יכול, או לא רוצה?
נעה, תאמיני לי, זה לא מה שאת חושבת.
אז מה אני חושבת?
שאת חושבת שיש לי מישהי אחרת.
וזה נכון?
הוא שתק, נשם כבד. לבסוף קבע:
יש, אמר בשקט.
הנהנתי. היה שקט, הפתיע אותי שגם לא כעסתי רק תחושת ריקנות.
הבנתי.
נעה, זה לא רציני, פשוט… זה קרה…
לפני חודש?
לפני. לא ידעתי איך לספר.
אז שיקרת על מחלה?
ניסיתי להבין מה אני רוצה.
והבנת?
שוב שתק.
עומרי, אני שואלת: הבנת מה אתה באמת צריך?
לא יודע, ענה.
אני יודעת אני רוצה איש שלא משקר לי. שלא מתחבא מאחורי הורים.
זו לא סטוץ…
תקרא לזה איך שתרצה. בפועל, שיקרת לי חודש.
הלכתי לחדר, התחלתי לארוז מזוודה קטנה.
מה את עושה? נבהל.
עוזבת, אמרתי.
עוזבת? לאן?
אצל מאיה. נחשב על הכול.
מה נחשב?
אתה עם הרגשות שלך, אני עם מסמכים לגירושין.
נעה, אל תמהרי! נדבר!
על מה? איך שיקרת לי? איך דאגתי להורים שלך לשווא?
לא רציתי לפגוע…
פגעת עוד יותר.
לקחתי מסמכים, טלפון, מטען. אמרתי:
אם תרצה להסביר תתקשר. אבל אין הצדקה לשקר כזה.
ומה עם הבית? מה עם המשפחה שלנו?
משפחה זה אמון. בית מחלקים בעורך דין.
ליד הדלת, עומרי פנה:
אולי ננסה שוב? אפסיק הכול, נתחיל מחדש…
מאיפה נתחיל? מנסיעה להורים חולים?
לא אשקר יותר, מבטיח.
עומרי, הבטחת להיות נאמן. רואה מה קורה עם הבטחות.
יצאתי, סגרתי את הדלת. שקט בחדר מדרגות. למעלה חוזרת מנגינה.
בחוץ טפטף גשם, הוא הזכיר לי את תחילת הסיפור. הרמתי את צווארון המעיל, הלכתי למטרו.
הטלפון צלצל כשירדתי למעבר. השם שלו על הצג. דחיתי, הכנסתי לסקית.
החלטתי לא אחיה עם אדם שמשקר, משתמש בהוריו, בוגד. אמון איננו, משפחה איננה.
מחכה לי עורך דין, חלוקת בית, חיים חדשים. לפחות חיים בלי שקרים על מחלה ונסיעות חשאיות.
הרכבת לקחה אותי אל הלא נודע, אבל סוף סוף, בדרך כנה.