בלילה משונה במיוחד מצאתי את עצמי צפה ברחוב קינג ג’ורג’ בתל אביב, לבושה בשמלה בצבע רימון ובידי שקית מלאה חמוצים. לצדי הלך בעלי, נעם בן-עמי, שבעיניי תמיד היה גבר מושלם כמעט עד כאב בכל זאת, אפילו בגן עדן יש לפעמים יתושים.
אבל נעם שלי, עם הלב הרחב של ים המלח, הוא טיפוס חברתי בצורה לא רגילה. הוא מקסים ומאיר פנים לכל מי שנתקל בדרכו, לעיתים נדמה שהוא המלאך הגואל של כל אישה בסביבה. יש מי שיגיד מה רע? שיהיה איש שיחה נעים. ובכל זאת נכס קטן בחלון לבי מגרד באופן עקשן.
המכתבים (כן, ממש מכתבים בניחוח ויניל ישן!) לא מסתיימים אף פעם עם עֵדי, חברה מהעבר הרחוק. עֵדי כבר מזמן עברה לבית בירושלים עם בעלה, אבל לא נעלמה לנו מהחיים שמה מרחף בביתנו כמו בשמים של סבתא. כשהוא מועד ברחוב שיינקין וחותך לעצמו ביד פיתה עם סחוג שתינו הראשונות לדעת. חדשות טובות, החלטות קריטיות ישר אלי ואל עֵדי. הוא משתף איתה כל פרט אפילו ברזולוציות שנוגעות רק אלינו: הרגליים של החתול שלנו גולן, צל של מחשבה על החלפת מקרר, מה לא?
בפעם האלף מזכירה לעצמי נעם איש נהדר, בלי פשרות. כל המשימות בבית מחולקות שווה בשווה. הוא מביא הביתה משכורת נאה בשקלים, לוקח אותי ביחד להצגות בקאמרי, אוכל איתי קובנה במסעדות עם מפות ניילון. ועדיין בתוך חלומי, אני שומעת אותו לוחש מסרים לקו השני.
אני חשה קנאה שבוקעת מהאדמה כמו גבעולי חצב בתחילת ספטמבר לא בגלל איזו אחרת במשרד (אותן אני סופרת בקלות הדעת), אלא בגללה, עֵדי. אולי זה נשמע מגוחך, אולי זה רק החלום הזה.
אני מנסה להבין מה חסר לו? למה בעולם בו הכול אפשרי, הלב שלו זקוק לה דווקא?
