אחרי שילדתי, התחלתי לעלות קצת במשקל. זה לא שהמספר על המשקל ממש קפץ, אבל… בעלי התחיל להתלונן על זה וזה הפך לשיחה חוזרת בינינו.
במקום שיגיד לי: “אין דבר, יקירה, את תמיד הכי טובה”, וייתן לי זמן להתאושש, הוא פשוט עשה ימינה ונעלם. הוא עזב בפתאומיות וביום אחד, פשוט לא שב הביתה. נשארתי עם ילד קטן בידיים, אין צורך להרחיב ברור לכולם מה קרה.
בסופו של דבר נשברתי מהעצב, אבל מצאתי את הכוח לשוב לחיים. אימצתי כלב בשם דגים והתחלתי לרוץ איתו בשדרות התפוזים בבוקר. התחלתי לעשות כפיפות בטן על הדשא בפארק, למרות שבערך הכל היה קשה, הכאב בגוף העיר את הלב מהעצב. לאט לאט התחלתי לאהוב את הספורט, וכשממש התעוררתי לחיים וקיבלתי עבודה, נרשמתי למועדון ספורט ליד הבית.
באופן מפתיע, המאמן הקרוב למקום מגוריי ברמת גן היה מלא סבלנות וחמלה. אחרי כמה שנים של אימונים, לא רק שחזרתי לעצמי, אפילו השתדרגתי בכמה אזורים בגוף. לפחות פי אחת וחצי! התאהבתי בעצמי שוב, בגוף שלי.
יום אחד, בדרכי הביתה, תיק הספורט על כתפי ואני בבגדי אימון, ראיתי את בעלי לשעבר עומד ליד שער הבניין שלי. בידיו פרחים ושוקולד עלוב מהסופר, כנראה הצלצול לאענה והבן שלי לא פותח לו. פתאום אני מבינה זה הרגע שלי, ההזדמנות של כל אחת שננטשה…
להביא אותו לדמעות של חרטה. שלחתי יד לצוואר, עשיתי חמש שכיבות שמיכה, סידרתי את החולצה והתקדמתי לעברו…
ואתה יודע מה הוא אמר לי? גברת, את גרה כאן? תוכלי לפתוח לי את הדלת?
צחקתי בביטול, הידיים מכסות את פניי, תחושה מוזרה של ניצחון עולה בי… אמרתי משהו מצחיק? הוא התעצבן פתאום… מה מצחיק אותך? אמרתי לו… במשרד הרישום… כשנשבעת לי לאהוב ולשמור… הפכתי אליו עם פנים ישרות ואמרתי סוף סוף אני יכולה לצחוק! הוא הרים עיניים אליי. יש לך עשר שניות לעוף מהחצר שלי הודעתי בקור רוח. אפשר לראות את הבן שלי לפחות? התחנן. צא… פשוט תצא! עמדתי והבטתי איך הוא משתהה ומביט לאחור שוב ושוב… אבל זה לא שינה דבר. חלומות מתגשמים, אם רק תרצה…
