שוב התבאסת על המלח? כמה פעמים אמרתי לך, הכל פה תפל, כמו עלים אמר דניאל והרחיק את הצלחת עם הרגוע מהקצה לשולחן, מושיט יד למלחיה. אמא שלי תמיד אומרת: “עדיף תוספת מלח אחרי, מאשר יותר מדי מהתחלה”, אבל לה, הדס, יש יד עדינה, היא מרגישה את האוכל. את פשוט שמה לפי מתכון, בלי נשמה.
הדס ישבה בשקט, צפתה איך דניאל מרעיף מלח בערימות על הירקות שטרחה לבשל שעה שלמה. בפנים, נמתחה שוב אותה קפיץ שכבר שלוש שנים של נישואים רק הולך ונמתח. היא נשמה עמוק, לא רוצה לחשוף את ההרגזה, וסובבה את הראש לחלון, שם נדלקו אורות הערב של תל אביב.
בישלתי כמו שהמליץ דוקטור שביט, דניאל, ענתה בשקט תוך כדי שסידרה ספלים על מתקן הייבוש. הרי בשבוע שעבר התלוננת על צרבת.
עזבי אותך מרופאים! נופף ידו וגמע ביס. פשוט תגידי שבישול זה לא הקטע שלך. תזכרי איך אכלנו אצל אמא שלי בשבת? איזה קובה, איזה קציצות! קטנות, מדויקות, מושלמות. והרוטב? שמנת ביתית, רסק עגבניות מהשוק, לא איזה קטשופ עלוב מהסופר. אמא יודעת לעשות בית אצלנו הכל מריח אקונומיקה.
הדס נשכה שפתיים. אקונומיקה? רק לפני שעה קרצפה את המטבח מכל הכיוון אחרי שהוא החליט להכין שקשוקה, והשמן עף אפילו עד המנורות בסלון. אבל מה הטעם להזכיר? דניאל מומחה להתעלמות מהטעויות שלו, ומתעקש להעצים כל פגם אמיתי או מדומיין שיש לאשתו.
הארוחה נמשכה ברקע טלוויזיה קולנית, ועם הערות חוזרות על איך מנהלים בית. הדס הנהנה, חושבת כבר על הדוח הגדול שצריך להגיש מחר לעבודה. היא עובדת ככלכלנית ראשית בחברת לוגיסטיקה מצליחה, וסיום רבעון הוא תמיד מטורף. כל מה שהיא רוצה בערבים זה שקט ושלווה. במקום זה היא מקבלת השוואות יומיות לאמא הדגולה, השלמה והקדושה שפרה דוד.
שפרה דוד, חמותה של הדס, אכן הייתה אישה דומיננטית, מלאת אנרגיה ואי אפשר לקחת ממנה את כישורי הבית. ה”סדר” שלה היה כמבצע צבאי: רהיטים זזו בחדרים, ושפרה מצאה לכל פינה את האבק שלה. דניאל גדל סביב פולחן הטיפול האימהי, ואינו מבין מדוע הדס לא שמה את חייה על מזבח הבית.
הערב גולש ללילה, המתח לא פחת. דניאל התיישב עם הטאבלט על הספה, הדס פתחה מגהץ והתחילה לגהץ לו חולצות למחר. היא פרשה קרש, חיברה מגהץ ושלפה חולצה תכלת. הבד היה קשה ותובעני.
הדס, שוב אותו דבר? קולו הפתיע אותה מאחור.
עמד בפתח, ידיים שלובות ומבט ביקורתי.
מה שוב, דניאל?
מי מגהץ ככה? נשארים קמטים. אמא תמיד מתחילה בשרוולים, גב, בסוף צווארון והכל דרך מטלית רטובה. את ישר על הבד, עוד תעשי ברק! תהרסי לי אותה.
הדס הניחה לאט את המגהץ. האדים התפזרו, כאילו מייצגים את מחשבותיה.
דניאל, אם אתה כזה מומחה אולי תגהץ בעצמך? שאלה בשקט.
דניאל נחר בבוז.
הנה, שוב זה מתחיל. אני בסך הכל רוצה טוב, מלמד אותך. אמא תמיד אמרה: אישה צריכה לדעת לטפל בבגדים של בן הזוג, זה כבוד המשפחה. אבל את עסוקה עבודה, דוחות… והבית מוזנח.
מוזנח? העיפה מבט לסלון הנקי. דניאל, פה מצוחצח, הכביסה בוצעה, האוכל מוכן. אני עובדת כמוך, ובשכר גבוה יותר, אגב. למה להעמיס עליי כל ערב “קורס השתלמות” לפי אמא שלך?
שוב כסף! התעוות פרצופו כאילו סובל מכאב שיניים. זה לא על כסף זה על אכפתיות. אמא כל חייה עבדה אבל תמיד היה אוכל, עוגות, הבית מסודר. ואבא? כל הזמן מגוהץ. ואת… טוב, מה שיהיה יהיה מחר אלך עם חולצה מקומטת, שכולם יראו מי אשתי.
פנה, ויצא. הדס נותרה עם המגהץ הקריר ותחושת העלבון.
לאן תלך, בעצם? הדירה שלה קיבלה מסבתא לפני שהתחתנו, דניאל בא עם מזוודה ולפטופ ישן. שלוש שנים וכבר מרגיש אדון באחוזה, מתלונן כאילו היא המשרתת.
הימים הבאים עברו כדממה מתוחה. דניאל פוסע בבית, “סובל” מפיפס במראה או מוסיף מלח בלי לטעום. הדס שותקת ושוקעת בעבודה. הגיעה שבת והם אמורים לנסוע לארוחת הצהריים אצל שפרה.
בבוקר שבת בלגן. דניאל טורח ודוחק בה.
הדס, שוב מתמהמהת! אמא שונאת איחורים. תלבשי את השמלה הכחולה, לא הג’ינס האלה. אמא אומרת שבג’ינס את נראית נערה, ויש לך כבר, ברוך השם, ארבעים תתלבשי מכובד.
הדס עיינה במראה, חוגרת בדיוק מכנסיים שעושים לה נעים.
אני נוחה בג’ינס, דניאל. זו סתם ארוחה משפחתית, לא קבלת פנים בבית הנשיא.
זה עניין של כבוד! ענה. אמא עבדה כל הבוקר. תבואי כאילו יצאת מהחדר כושר?
בסוף לבשה ג’ינס וחולצה לבנה. כל הדרך לשפרה דניאל שותק, מתופף על ההגה של הרכב המשותף, שאת מרבית המשכנתא עליו, אגב, משלמת הדס.
דירת שפרה קיבלה אותם בניחוחות חלות ועוף צלוי. שפרה, אישה במראה עוצמתי ושיער אסוף גבוה, פתחה את הדלת, מנגבת ידיים בסינר מגוהץ.
סוף סוף! דניאלי, רזית אשתך לא מאכילה אותך? מיד מחבקת אותו, זורקת שלום מהיר להדס. כנסי, הדס, נעלי אורחים שם. זהירות, ריצפתי לפני רגע.
המשחק מוכר: שפרה מגישה לדניאל את פיסות העוף הנבחרות, מתלוננת על פניו החיוורים.
תטעם, עשיתי עם תפוחים, שלוש שעות בתנור. לא כמו הצעירים של היום זורקים הכל לסיר ושמחים. זו לא בישול, זה רמאות.
הדס מחייכת בנימוס, דוקרת במזלג את הסלט.
יש עומס חיים בימינו, שפרה. סיר לחץ חוסך זמן.
חוסך למה? לפייסבוק? פעם היינו מספקות הכל עבודה, ילדים, בית נקי. היום רובוטים שואבים, מדיחים, אך אווירה הביתית הלכה. ביקרתי אצלכם החלון מעורפל, הווילון דהוי. דס, הבית של אישה הוא הפנים שלה.
דניאל, מלא בפה, מהנהן בהתלהבות.
אומר לה כל הזמן, אמא! מציע לה בואי ננקה ווילונות, נבריק חלונות והיא? “אקרא חברת ניקיון”. מה, זרים ינקו את הבית שלנו? בכסף?
ניקיון? שפרה זועמת הדס, השתגעת? רק יד נשית שומרת על בית. זרים? זה מזל רע. אולי בגלל זה אין לכם ילדים?
הדס לוקחת נשימה זה נושא כואב, למרות המאמצים, לא מצליחים בינתיים, ושפרה יודעת… אבל עוקצת בכל הזדמנות.
אנחנו לא רבים בגלל ניקיון, שפרה, אומרת הדס בקור רוח, מניחה את הסכו”ם. רבים כשדניאל משווה אותי אליך.
שקט דרמטי. דניאל כמעט ניחר.
ומה רע להשתוות לטוב? מתפלאת שפרה. דניאל גאה באמא שלו. את צריכה ללמוד. עדיף רשימות ולא חוצפה. הוא רגיל לרמת טיפול מסוימת.
בדיוק! קופץ דניאל. הדס, אימא צודקת. את צריכה להיות יותר ביתית, לרצות, לטפל. אצלנו? שבועיים אבק בפינה.
כאן הדס חשה שמשהו בלב סופית נשבר. ניתוק רגשי אין יותר “מבפנים”. היא מביטה בגאווה שבעיני דניאל, בניצחון של חמותה.
תודה על הארוחה, היה נהדר, קמה הדס.
כבר הולכים? הכנתי עוגה!
לא, אני הולכת. דניאל, נראה לי שכדאי שתשאר עוד, תטעם עוגה, תבלה באווירה האהובה עליך.
מה את עושה?! לוחש דניאל במסדרון. תחזרי, אל תביישי מול אמא.
אני חוזרת לדירה, דניאל. כואב לי הראש. תבוא לבד, מונית או רכב איך שתרצה. המפתח אצלך.
הדס יצאה, מילאה ריאותיה באוויר תל אביבי צונן, ורק אז הרגישה הקלה. התוכנית הבשילה בראש כמו זרע שחיכה לצאת שנים.
בערב, לא נח, התחילה לארוז. השלפה את המזוודות הגדולות מאלה שטסו איתם ליוון. פתחה את הארון של דניאל והחלה לדחוף בגדים, נעליים, ג’קטים, תחתונים, הכל. מסודר, לא בבכי, אפילו חליפה למגהץ ארוזה בקפידה.
דניאל חזר בסביבות אחת-עשרה, ריח עוגות ושביעות רצון מרחף באוויר.
מה זה היה? קרא עוד מהדלת. אמא נסערה. הלחץ שלה עלה. את אגואיסטית, הדס.
נכנס, ונעצר: שלוש מזוודות, קרטונים. הארון ריק.
נוסעים? שאל המום.
הדס הייתה עם ספר ביד. סגרה בעדינות, הביטה בו ישר.
לא “אנחנו” אתה עובר.
מה? גיחך בעצבים. בדיחה גרועה, הדס. תפרקי, אני הולך לישון.
לא בדיחה. הכל ארוז. רהיטים, מסמכים, תקליטים, אפילו הכוס האהובה. מחר בשתיים עשרה, מגיעים הובלה.
פניו האדימו.
את זורקת אותי? מהדירה שלי?!
של הדירה שלי, דניאל. תדייק. אתה שונא הכל כאן האוכל, הניקיון, אני. אין לי עניין להילחם באמא שלך. אז החלטתי לפתור.
אבל אנחנו משפחה!
משפחה עוזרת, לא משווה לכל רגע. אתה לא מאושר, אני לא שמחה. מצאנו פתרון מוצלח: אתה חוזר לגן עדן של אמא. אוכל טעים, בית מצוחצח, אישה שמוכנה לקום בשבילך בכל שעה. ואני אחיה בשקט.
דניאל התנפח: גם לי מגיע זכויות תיקנתי, שיפצתי, צבעתי! נלך לבית משפט!
הדס חייכה בעצב.
דניאל, הרי אתה עורך דין אתה הרי יודע שהדירה נרכשה לפני הנישואין. לגבי השיפוץ? שמרתי כל קבלה: צבע קניתי, עבדת בהתנדבות. רוצה תקבל כסף על החומר. אשלם עכשיו בפייבוקס, או שתביא פרטים. אפשר ללכת לבית משפט יותר תשלם באגרות.
דניאל הבין. הכספים היו תמיד על כתפי הדס; הוא, עם מזכורת ראש קטן לא החזיק.
הכל בגלל ההערות על המרק? נשבר קולו. אני פשוט אוהב אותך. אולי אתפשר, אפסיק להשוות!
רק לזמן קצר. זה לא המרק אתה נשאר בן של אמא, לא בן זוג. אני לא מוכנה עוד. אני רוצה לחזור לבית כדי לנוח, לא להרגיש בניסיון מקצועי.
את הלילה בילו בחדרים נפרדים. בבוקר הובלה לקחה הכל. דניאל, עם המעיל וגב כפוף.
הדס, אולי לא? אמא תשבר מה אגיד לה?
תגיד לה את האמת. שחזרת הביתה אליה. ככה היא רצתה.
הדלת נסגרה. הדס נעלה בכפילות, נצמדה לדלת ו… פרצה בצחוק משוחרר. סוף סוף שקט. איש לא נוזף, איש לא משווה.
שבוע עבר. הדס מזמינה חברת ניקיון הדירה נוצצת, ואיש לא דואג ל”אווירה”. אוכל קונים בבוטיק, או יושבים עם חברות בבית קפה. בערב, אמבט, ספר או סדרה בלי שיחות על חומצה בגלידה.
בשיחת טלפון “שפרה דוד” על הצג. הדס עונה:
הדס! מה זה? איך העפת את דניאל מהבית? הוא מטריף לי את הראש!
שלום, שפרה. הוא הרי רגיל לטיפול שלך עכשיו תחווי בעצמך. אני לא יכולה. יש לי עבודה.
מה עבודה? אשה צריכה בבית! קחי אותו! הוא הורס לי את הסדר, משאיר גרביים על הספה! אמשפך “המזון מלוח מדי”. לי!
הדס נחנקת מצחוק.
חבל, שפרה. חינוך זה דבר ממכר. אני לא לוקחת אחריות נוספת. מתגרשים שיחפש דירה, ויתבגר.
מי תרצה אותך בגילך? ודניאל גבר מרשים…
מצויין. גבר מרשים עם אמא מושלמת. אני אסתדר בעצמי. שבת שלום, שפרה.
ניתקה. חסמה אותה, ואז גם אותו.
חודש עבר. גשר ברבנות. דניאל, חולצה ללא גיהוץ, עיגולים שחורים מתחת לעיניים.
הדס, ננסה שוב? אמא חונקת. מכל עבר צועקת, אף פעם לא בסדר. הבנתי כמה היה שקט אצלך. אולי המרק היה תפל אבל לפחות היה שקט בלב.
הדס מביטה בו ברחמים. אך ללא חרטה.
דניאל, רק כשהרגשת על בשרך הבנת. אבל אתה לא באמת מחפש אותי רק רוגע, שקט, לא שותפות. אני בן אדם, לא בית מלון.
אשכיר דירה לבד! אסתדר!
טוב מאוד, תלמד, תתבגר. אבל בלעדיי. אני רגילה עכשיו לא להיות מושווית. זה טעם של חופש.
יצאו מבית הדין זרים. דניאל צועד לאוטובוס. הדס למכונית. על המושב קטלוג טיולים תמיד רצתה קפריסין, אבל דניאל אמר שמיותר, עדיף לנפוש אצל אמא גינה וחוף.
עכשיו אין יותר ערוגות. יש רק היא, החיים שלה, הבחירות שלה. התניעה, הגבירה מוזיקה. לפניה חיים עם טעם אפילו אם יש מי שיאמר שחסר בהם מלח.
בסוף, כדאי לזכור: כשאתה חי בהשוואה אתה אף פעם לא תהיה באמת מאושר. עדיף לבחור במקום בו מעריכים אותך על מי שאתה.
