הוא יצא לנסיעת עסקים ולא חזר. האמת שהתגלה הייתה יותר נוראה ממה שדמיינתי
קם בבוקר כמו תמיד: קפה בכוס קלה נשארה בכיור, מזוודה נשמטה לתא האחורי, הוא קרא לי מהסף שתתקשר איתי מהמלון בערב. אחזור ביום ראשון הוסיף, מתקן את קו המגפיים של מעילו.
הדלת נסגרה, הדופק של המדרגות נשמע, ואז צלצול קצר של האווטר על מנת להיפרד. נשארתי בדממה שהפכה לשגרה ביתית במשך שנים, אך מה שהתרגלתי אליה.
עשיתי כביסה, הכנתי לעצמי ארוחת צהריים, הכנסתי תה למגש. חמישי רגיל, נסיעה רגילה לעסקים. רק הפעם הוא לא חזר.
לא התקשר בערב. לא שלח הודעה בבוקר. כשחיפשתי המספר מחוץ לטווח חשבתי שהסוללה נגמרה, שהפגישה נמשכה יותר מדי, אולי שכח המטען. עבר יום, עבר שני.
ביום השלישי הרגשתי קור בחזה. אחרי שבוע הלכתי למשרד שלו בתקווה שמישהו יגיד לי איפה הוא, אולי איבד את הטלפון. המזכירה הבחינה בי במבט מוזר ולחשה בקול שלא שכחתי בחלום: אדונך אינו עובד כאן כבר חודשיים.
הקפיט עלי וחשתי חולשה בעיניים. איך זה אינו עובד? לחשה בטל. הגיש התפטרות. אמר שיש לו תוכניות אחרות.
חזרתי הביתה כמו במבצע חירום. פתחתי ארונות ומגירות כאילו התשובה תצפנה בין מגבונים לחשבוניות הלחם. הארנק תמיד על המדף, פנקס ישן מלא מספרי טלפון, אך בלי רמז.
שעה שלמה חקרתי תמונה מהיום בו חוגגנו את יום נישואינו: הוא חיבק אותי במותן, אני מחזיקה זר קקלים, כולנו מחייכים. לא יכולתי לתפוס מתי חייך שלנו סללו דרך אחרת שלא שמתי לב אליה.
למחרת הלכתי לתחנת המשטרה לדווח על היעלמות. תיארתי בגובה העיניים: גובה, סימני זיהוי, דגם הרכב, סיבת הנסיעה. השוטר רישם, הנהן והבטיח לבדוק. יצאתי מרגישה שהצללתי את הפחד לתיקון, וחזרתי בידיים ריקות. על המזרק נאלצתי לבכות לא מצער, אלא חוסר אונים כבד יותר מכל אמת.
האמת הגיעה מהר יותר משחשבתי ובצורה שלא נראתה רומנטית: שליח הביא חבילה רשומה על שמו. פתחנו ידיי רעדו. בפנים היה דרישת תשלום דמי שכירות לדירה בעיר אחרת.
רחוב שלא הכרתי, מספר דירה, שם בעל שם אותו של בעל-נשואי, תזכורת על חוב של חודשיים. על הקטיפה תאריך לפני שבוע. ישבתי דקות ארוכות על הדף עד שהבנתי שמדובר לא בטעות כתיבה, אלא בכתובת שעליי ללכת אליה.
שאילתי משכן של שכנה קורדינטות GPS, ארזתי תיק עם מסמכים ויצאתי לדרך. הדרך נמתחה כמו קו סוללה, המחשבות גרפו מכל עבר. כשפניתי לרחוב המוצג, ראיתי בניין רגיל: מרפסות עם פטל, אופניים מכופרות על מסדרון, עגלה תינוקית. חניתי מולו והמתנתי, מרגישה איך האצבעות נוקשות מהלחיצה על ההגה.
אחרי שעתיים ראיתי אותו יוצא מהשער, נושא שקית קניות בחולצה שהקניתי לו לפני שנתיים. מאחוריו צעדה אישה צעירה ממני, אך לא בת מצוות. היא החזיקה מפתחות ושקית קלה עם מדבקות ילדותיות.
לפנייהם רץ ילד, אולי חמש ברכות, וקרא: אבא!. הוא כיפף, הרים אותו, נשק לו את המצח וקבע בחיוך שלא שמענו ממנו משנות רבות. ברגע אחד הבנתי הכל, ולא חזקתי את המראה עוד רגע. חזרתי לחניון קרוב, כיביתי מנוע והתחלתי לרעוד לא מכעס, אלא מהבנה שהעולם שלי כבר לא יתמזג.
הייתי בעיר עד ערב. כשחשך ירד, חזרתי אל הבניין. נורה בתא הראשון של קומה שנייה. ראיתי אותם רק בצללים: הוא מזלזל כוסות, היא מסדרת צלחות, הילד רץ בין המטבח לחדר. הם נראו משפחה רגילה, ואני עמדתי ברחוב, צופה בחיי משלי.
בלילה נרצתי למלון זול. בבוקר שלחתי לו הודעה: צריך לשוחח, אני יודעת הכל. חזר לי אחרי שעה: לא עכשיו, בבקשה. שני מילים אלה חיממו את ידי כמו מתכת חמה. בבקשה. למה? לבקשת זמן? לשתיקה? כדי שאמשיך להמעיט מהדבר שראיתי?
חזרתי הביתה והכנתי מצב הישרדות. ראשית, חשבונות: חסמתי את החשבון המשותף כמה שיכול, עברתי על הדפים. העברות קבועות לחברת הדיור, תשלומים בכרטיסים בחנויות שבאזור. ביטוח חיים עם הנהנה שאיננו בן זוג. כל לחיצה על מחשב הרגישה כמו פגיעה בחזיונות ישנים.
קשרתי טלפון לעורך דין מספר שקיבלתי מחברתי במשרד שעזרה לחברה אחרת בעבר. קבעתי פגישה למחרת. לא חיכיתי עוד לשיחה שלו.
שבוע אחרי, הוא הופיע בפתאומיות בפתח הדלת, פנים שלא הכרתי: כמו ילד שנקלט בעונש על קניידי, וגם כמו גבר שמפחד לגדול. אפשר להיכנס? שאל.
תכנתי אותו בפנים. ישב ליד השולחן שהכנסנו אליו במשך שנים, והביט בי בחוסר בטחון. ידעת שאפשר היה לנחש, לחש בקול דק. לא ניסה לשקר, לא ניסה להסביר שזו רק חברה, שאת לא רואה את מה שראית. האמת נשארה בינינו כעור כבד.
הוא סיפר שהכיר אותה לפני שנתיים בשיעור מקצועי. היא יצאה ממערכת יחסים קשה ונשארה עם הילד. עזר לה, ואז החל לבלות עם המשפחה בסופי שבוע תחילה כ”דוד”, אחר כך כמי שהילד קרא לו אבא.
הוא ניסה למנוע ממני בעיות, כי בין שנינו כבר היה קר. הוא אמר שלא ידע איך לבחור, שלא היה מוכן להרוס שום בית. החיים הכפולים שלו נתן לו תחושה שמציל כולם.
הקשבתי, והייתי בטוחה שהשקט העמוק מצפה לי. אין עוד מקום לצעקה. נשארו שני שאלות: מאז מתי? לפני שנתיים. זה הסוף? לא יודע, לא רוצה לאבד אותך. תדהמתי שעדיין אפשר לחייך מריר, בלי שמחה. כבר איבדת אותי, אמרתי.
היום ההוא לא לקחנו החלטות חוץ מאחת: נישן בנפרד. הוא בחדר האורחים, אני בחדר השינה. של היום השלישי הוא ארז מזוודה. לאן תלכי? שאלתי, למרות שלא רציתי לשמוע. אל המקום שבו אסביר הכל עד הסוף, השיב. הדלת נפתחה בחשיקה, שמעתי את הרכב מתרחק והבנתי שלראשונה מאז זמן רב, אני מחליטה מתי ואיך לנשום.
עם עורכת הדין עברנו רשימת נושאים: חלוקת רכוש, בטחון פיננסי, ענייני דירה. הקשה ביותר לא החוק, אלא הרגשות, היא אמרה. היא צודקת. הילדים הגיבו בדרכים שונות: הבת בכתה בכי והצהירה שאין לה לבחור צד, הבן שתק שקט דקות ארוכות ולבסוף לחש: אמא, למה לא אמרת לי כשזה החל לרדת?.
לא יכולתי לענות אלא אמת: כי חשבתי שזה רק משבר. כי פחדתי אם אשמה בשם, הוא יתפוצץ. ולא ידעתי אם יש לי כוח לנקות אחרי הפיצוץ.
ניקיתי עם זאת. זרקתי מהארונות את כל ריחות הסבון אחרי הגילוח. השארתי אלבומים לא כי רציתי לחזור אליהם, אלא כי הם חלק מהסיפור שלנו, שבו יש גם טוב. נרשמתי לטיפול. הפגישה הראשונה הייתה כמו משקל כבד על הגב הכאב לא נעלם, אך הפסק לחדור.
חודשים חלפו. הוא שלח מדי פעם הודעות קצרות, רשמיות, כמו מכתבים רשמיים: מקווה שאתה מרגיש טוב, האם אוכל לבוא לדבר?. השבתי בנימוס, בלי הזמנות. באיזשהו שלב הוא כתב שהוא מנסה לתקן מה ששבר, שהוא צריך זמן. זמן היה תירוץ שנתן לנו לשנים רבות להחמיץ חום. סוף סוף הפסקתי לתת לו זמן.
הבקרת הקשה הייתה בבוקר שבו קמתי והבנתי שאני לא מחכה לשום שיחה. אני לא מודדת את היום לפי לוחו. אני יכולה לבחור לחם שאני אוהבת, ולהפעיל את התקליט הישן שבו בוכה ואני חיה בו זמנית.
ישבתי ליד השולחן במטבח עם כוס תה, והבנתי שאולי זהו תחילתה של תקופה חדשה. לא מרהיבה, לא קולנועית. פשוט בפרחים טריים שקנית לעצמי, בטיול אחרי הצהריים בלי סיבה, באומץ להגיד: לא יודע מה יבוא, אבל זה אני שאחליט.
האם אני שונאת אותו? לא. השנאה היא כמו חבל קושרת כמו האהבה. מצער לי, לפעמים מתביישת שלא ראיתי. מצטערת על אותה גרסה של עצמי שהזיחה גבולות כדי למנוע ריב, ולמדה לחיות בחוסר מילים. אבל יש גם תודה. מילה מוזרה, אני יודעת. תודה על כך שהאמת נחשפה לפני ששכחתי אפילו מה שמי.
איני יודעת איך הסיפור יסתיים בנייר. יודע איך הוא מסתיים בי. הוא מסתיים במשפט שאני חוזרת עליו כשפחד חוזר: אין לי שליטה על חיי כפולים של אחרים. יש לי שליטה על החיים האחד שלי. ובוחרת לחיות אותו עד הסוף, בלי שקרים, גם אם זה אומר לבד על השולחן במטבח והשקט שבו אני לומדת לשמוע את הנשימה של עצמי.
