נו, יעל, עכשיו את היורשת העשירה דוד נשען לאחור בכיסא וצחק בקול רם עד שהנוטריון הרים גבה באי נוחות. קיבלת לך איזה תיבה עם כלי עבודה, מסור ישן ומקצוע חבוט. תפתחי מוסך או תמסרי לגרוטאות, אם יהיה לך מזל.
דוד, די לשגע אותי, נעה הסתירה את פיה עם כף היד אבל הצחוק ברמה פרץ בין האצבעות. אני מדמיינת אותך עכשיו סוחבת את התיבה הזו בכל תל אביב. יעל, אולי לקרוא משאית, או תסתדרי עם הרכוש שלך לבד?
הציפורניים של נעה נצבעו בוורוד זוהר, שיערה מתולתל ומבושם חזק מדי. היא נצמדה לדוד, מציגה בעלות. יעל ישבה מולם, מעוטפת במעיל אפור ישן, ידיים על הברכיים, מביטה מהחלון, שבו גשם נובמבר טשטש את העיר לגוש אפור, ושותקת.
הנוטריון נ cleared את גרונו, מתקפל שוב אל המסמכים.
לפי הצוואה, בית עם חצר בפתח תקווה וחסכונות שבחשבון של המנוח עוברים לדוד בן-חיים. ליעל פרידלנדר תיבה מעץ עם כלי עבודה, פנקס חסכון שנפתח על שמה בשנת אלף תשע מאות שמונים ושבע, ומעטפה חתומה. יש לפתוח את המעטפה כאן מול כולם.
מה זה צריך להיות עכשיו? דוד כבר דפדף במסמכים ודאג לרפרף על שורות הבית. איזה מעטפה זה? מה, אבא השתגע בסוף?
זו רצונו, הנוטריון הגיש ליעל את המעטפה הצהובה עם חותמת השעווה.
נעה לחשה לדוד משהו באוזנו, והוא חייך, הנהן. היא המשיכה בקול:
דוד, אולי נמכור את הבית מיד, נקנה דירה במרכז תל אביב, נשאר כסף גם לאוטו. או אולי נחליף לירושלים, שם הנדל”ן רק עולה.
יעל קרעה את השעווה, פתחה את הדף. הכתב של חמיה היה גדול, לא יציב, האותיות קופצות. השורה הראשונה הייתה מכת ברזל, העולם הסתחרר.
“יעלי, ידעתי הכול. על נעה. על איך הוא עזב אותך בזמן שעוד הייתי חי. על איך הוצאת את הכסף האחרון על התרופות שלי, בזמן שהוא הסתובב במסעדות עם החדשה שלו.”
יעל עבדה במאפיה ארבעים שנה, וחמש עשרה האחרונות טיפלה בחמיה. בעלה לא הגיע לאביו אמר שהלב לא עומד בזה, אבל הלב עמד יפה לדוג עם חברים או לשבת בקפה.
יעל החליפה מצעים, הפכה אותו, קראה עיתונים כשהראיה שלו התדרדרה, ספרה שקלים לתרופות. דוד, בינתיים, ספר ימים עד שהוא משתחרר.
החם היה שתקן, טרחן, אף פעם לא אמר תודה. אבל חודש לפני שהלך, קרא לה וביקש שתביא מהמחסן את התיבה. חיפש שם ארוך, בין מקצועות וחולצי מסמרים, שלף מעטפה מרוטה.
יעל, את טובה, מבטו היה לראשונה רך. לא כמו הוא. אני אסדר הכול נכון, אבל לדוד לא מילה.
שבוע אחרי הגיע הנוטריון. החם הכתיב צוואה, יעל חתמה כעד בלי לקרוא. שלושה שבועות אחר כך הוא הלך לעולמו.
בעל יעל לא בכה בלוויה, רק הנהן לסובלים. אחרי השבעה נעלם אמר שחונק אותו הקירות. יעל שטפה כלים, סידרה, והדירה הייתה שקטה בצורה צורמת. בפעם הראשונה מזה 15 שנים הייתה לבד, אין למי לעלות, אין את מי לבדוק.
שבועיים עברו. דוד ארז מזוודות. נעה חיכתה מתחת לבניין, לבושה ללבוש לבן, כמו פרסומת לאבקת כביסה. יעל הסתכלה מהחלון, וראתה את דוד סוחב לקטנה. קיוותה שהוא יסתובב, יגיד משהו. הוא נכנס לאוטו, נסע. הכרית בלילה הייתה רטובה, אבל אף אחד לא ראה.
נו, הבית שלי, הכסף שלי, דוד דפדף במסמכים והנהן מרוצה. הוא צודק, אבא שילב הכול כמו שצריך, לילד. לך, יעל, אולי יש כמה שקלים ישנים בפנקס שלך, יספיק ללחם.
דוד, מי צריך בכלל את הכלים שלך, נעה נשענה אליו, צחקה. תזרוק אותם, למה להחזיק גרוטאות בבית?
יעל נישאה עיניה מהמכתב. התבוננה בהם הוא זחוח, היא כמו תכשיט. חזרה אל השורות, כתובות ברעד של אדם שעומד לסיים.
“חשבת שאני לא שומע איך את בוכה בלילות במטבח? שמעתי. הכול שמעתי, קירות דקים. אז עשיתי כך, יעל. הפנקס על שמך בו קיבלתי את הביטוח שלי על פציעה במפעל. סכום גדול, טוב. הנחתי לשמך מאז שנכנסת למשפחה, רציתי לבדוק מי את. עברת את המבחן, הוא לא. הכסף שם, הריבית עבדו. היום יש סכום בבית פי חמש, אולי יותר.”
יעל הרימה מבט, הסתכלה על הנוטריון. הוא הנהן, שלף מסמך נוסף.
יעל פרידלנדר, לפי בנק, בפנקס שלך יש סכום שמעל פי כמה מהבית שהורש לדוד בן-חיים. הון שמספיק לדירות יוקרה בתל אביב.
השתיקה הייתה חדה כמו סכין, אפשר היה לשמוע את הגשם בחוץ. דוד קפא, החיוך ירד לאט מהפנים. נעה הפסיקה לצחוק, מבטה הסתבך בין יעל לנוטריון, החרדה הופיעה.
סליחה, מה זה פי כמה? דוד התיישר, ניירות נפלו מהיד. כמה?
אינני רשאי לחשוף סכום בלי רשות יעל, אך מדובר בהון משמעותי, הנוטריון ענה עניינית, חיוך סמוי בפינה.
דוד, אולי זו טעות, נעה אחזה בזרועו, קולה דק, כמעט בכיין. זה פנקס ישן, ממילא אין שם כלום, בוא נבדוק
דוד הלבין, הסמיק, ואז שוב הלבין. מבטו פנה אל יעל, בפנים פחד ברור. יעל קיפלה את המכתב, הכניסה למעטפה, הידיים כבר לא רעדו.
נו, יעל, עכשיו את היורשת העשירה, היא חזרה בקור רוח על המילים שלו.
דוד קפץ, ניגש אליה, ניסה לגעת בכתף, חיוך מזויף, עלוב.
יעל, אנחנו משפחה, הרבה שנים יחד, בואי נדבר כראוי, הוא גמגם במהירות, כמעט נחנק. אבא רצה שננהל את הכול ביחד, כמשפחה אחת. אני לא זר, נכון?
יעל הרימה את עצמה מהכיסא, לקחה את המסמך ואת המכתב. דוד עמד קרוב, הריח הבושם היה פעם מוכר, עכשיו לא נעים.
כראוי? התבוננה בו, והוא נסוג. כמו אז, כשעזבת שבוע אחרי לוויה? או כשביקשתי שתעזור להרים את אביך, והלכת אל נעה?
יעל, למה לחזור אחורה, אנחנו מבוגרים, אפשר להסתדר הוא ניסה שוב לחייך, קולו כמעט מלטף. צריך להחזיק בית, לשפץ, אולי תעזרי לי, אני אעזור לך, אנחנו לא אויבים.
נעה קפצה, מעיל לבן נפתח, מגלה שמלה קצרה.
דוד, מה זה עכשיו? קולה הפך לצרחני. הבטחת שניסע לירושלים, שנקנה אוטו, שהכול סגור! עכשיו מה, היא תיקח הכול? ואנחנו?
די, נעה, לא עכשיו, דוד ניסה להרגיע, אבל היא לא שמעה. קולה התחדד.
לא, אני לא שותקת! חצי שנה חיכיתי שתתגרש, סבלתי הבטחות, עכשיו מתברר שיש לה יותר ממך! אולי תחזור אליה בכלל?
יעל סגרה את המעיל, קשרה צעיף, התנועעה בדיוק. הסתכלה על נעה, האחרונה כיווצה את עצמה מיד.
לפני רגע צחקתם על התיבה שלי, אמרה בקור זו התיבה שלי יקרה מכל התוכניות שלכם. כי אדם שהבין מהי כבוד בנה אותה. אתם לא תבינו לעולם.
היא לקחה את התיק, הנהנה לנוטריון ויצאה. מאחור דוד צעק משהו על צדק, נעה דרשה הסברים. יעל יצאה למסדרון, הדלת נסגרה וחסם את הקולות. בדרכה במדרגות, נשמה עמוק יותר בכל שלב.
בחוץ, גשם נובמבר עז, אבל ליעל חם. היא הגיעה לתחנה, התיישבה על ספסל רטוב, שלפה את המעטפה, קראה את המכתב שוב, מילה מילה. בסוף, באות קטנה ורועדת, היה כתוב:
“חיי, יעל. הרווחת הכול. קחי את התיבה בתחתית מתחת לכלים יש תמונה. אני עם סבתך, צעירים. רציתי שתדעי ידעתי מי את. רות שלי הייתה כזאת. תודה לך על הכול.”
יעל קיפלה את המכתב, הכניסה לתיק, והדמעות יצאו לבד. אבל אלה לא היו הדמעות של מטבח בלילה זה היה משהו אחר, הקלה, חירות, הכרה. היא בכתה וחייכה, והמבט של העוברים והשבים לא עניין אותה בכלל.
התחבורה הגיעה אחרי כמה דקות. יעל ישבה ליד החלון, התבוננה בהשתקפותה בזכוכית עם טיפות. מעיל אפור, צעיף ישן, פנים עייפות אבל העיניים שלה חיו, היו שלה, לא מבוהלות. היא שלפה את הטלפון, ראתה שלוש שיחות מדוד. לחצה, חסמה אותו. תנועה אחת והסתיים.
בחוץ חלפו בניינים אפורים, רחובות רטובים, פנסי רחוב נדירים. יעל צמידה את התיק לחזה, זכרה איך חם לחצה לה יד ערב מותו. איך שתק, אבל עיניו אמרו הכול. עכשיו היא הבינה. הוא תמר הכל כדבריו, בדרכו.
הגיעה לתחנה, עברה את החצר, עלתה לקומה שלישית. הדירה קיבלה אותה בשקט, אבל עכשיו הוא שלה. יעל הורידה מעיל, שמה קומקום, ישבה ליד החלון. העיר חיה את החיים שלה, זרה ורחוקה, אבל כאן מתחילה שלה בלי דוד, בלי חם, בלי צורך להעמיד פנים.
מחר תלך לבנק, תאסוף את התיבה, ותמצא בתחתית את התמונה חם צעיר וסבתא הדומה לה. אולי אז תבין מדוע בחר דווקא בה, מדוע סמך. מדוע שתק, אבל זכר.
בינתיים ישבה ליד החלון ונשמה. חופשית. בפעם הראשונה מזה שנים.
החיים לא מודדים במה שנותנים לך, אלא במה שנשאר בך כשנלקח ממך כל מה שאחרים חושבים שיש לך. בדידות יכולה להפוך למתנה אם תבחר לראות את עצמך מחדש בכל בוקר.
