בעלי התחיל לחזור מאוחר הביתה בכל ערב. בהתחלה זה היה חצי שעה, אחר כך שעה ולבסוף שעתיים של איחור. כל פעם הייתה לו סיבה אחרת הישיבה במשרד התארכה, פקקים נוראיים, משהו שנשאר לסיים ברגע האחרון. הוא כיבה את הסלולרי, בקושי נגע באוכל, הלך מיד להתקלח ושכב לישון בלי הרבה שיחה. לא הצקתי ולא בדקתי אותו, אבל אחרי חמש עשרה שנות נישואין, ההתנהגויות האלו היו זרות וגרמו לי לספור כל ערב מתי הדלת נפתחת.
פעם תמיד היה כותב לי כשהוא עוזב את המשרד. עכשיו כלום. אם התקשרתי, לפעמים לא ענה, לפעמים החזיר שיחה רק שעות אחרי. לפעמים היה חוזר עם עיניים אדומות, והבגדים שלו הריחו מעישון והוא בעצמו מעולם לא עישן וגם נראה עייף באופן שלא מתאים לעבודה שלו. ערב אחד שאלתי אותו בפירוש אם יש לו מישהי אחרת. הוא אמר שלא, שהוא רק עייף ושאני מגזימה. מיד שינה נושא והלך לישון.
הזמן המשיך לחלוף אותו הדבר.
יום אחד ביקשתי לצאת מוקדם מהעבודה. לא סיפרתי לו. נסעתי למשרד שלו וחיכיתי שם. ראיתי אותו יוצא בשעה הרגילה, לבד לגמרי, לא מדבר עם איש. נכנס לאוטו שלו ולא נסע בדרך הביתה. עקבתי אחריו, בנהיגה איטית. הוא לא דיבר בטלפון, לא נראה שהוא בלחץ. ירד מהכביש הראשי ופנה לרחוב צדדי שאני מכירה היטב. פתאום הכול נראה מוזר יותר.
הוא נכנס לבית העלמין.
החנה את הרכב ליד השביל הראשי. החניתי רחוק יותר והלכתי אחריו ברגל. הסתכלתי עליו יוצא מהאוטו, לוקח תיק מהכסא האחורי והולך ברוגע, לא מסתכל בטלפון ולא מדבר עם אף אחד. נעצר מול קבר, כרע ברך, הוציא פרחים מהשקית, ניגב את האבן ביד החולצה שלו וישב שם בשקט.
זה היה הקבר של אמא שלו. היא הלכה לעולמה לפני שלושה חודשים.
ידעתי שהוא מבקר אותה. ברור שידעתי. אבל חשבתי שזה לפעמים, לא כל יום. עמדתי שם מרחוק. ראיתי אותו מדבר לעצמו. ראיתי אותו יושב הרבה זמן, ראיתי אותו בוכה מבלי להסתיר את פניו. ראיתי איך הוא קם רק כשכבר החשיך. והוא לא ידע שהייתי שם.
אותו ערב הוא חזר באיחור כמו תמיד. לא אמרתי מילה. למחרת שוב איחר, וגם ביום שאחריו. פעמיים נוספות הלכתי אחריו. כל פעם לאותו מקום, כל פעם עם פרחים, כל פעם יושב שם זמן ארוך.
התחלתי לראות בבית דברים קטנים עטיפות של פרחים, קבלות מהחנות שקרובה לבית העלמין. לא היו הודעות חשודות. לא היו שיחות משונות. לא אישה אחרת.
שבוע אחרי כן ישבנו לדבר. סיפרתי לו שעקבתי אחריו. הוא לא כעס, לא הרים את הקול. פשוט התיישב מולי ואמר שלא ידע איך להגיד לי שהוא הולך לשם כל יום. שיש בו תחושה שאם יפספס יום, משהו רע יקרה. שמותה של אמא שלו השאירה אותו ריק. שהוא לא מצליח להגיע הביתה מבלי קודם לבקר אותה. שהוא צריך לספר לה על יומו, לבקש סליחה על דברים שמעולם לא פתרו.
מאז הוא לא מאחר מבלי לספר לי איפה הוא. לפעמים אני מצטרפת אליו. לפעמים הוא הולך לבד.
זו לא הייתה בגידה.
זה לא היה חיים כפולים.
זו הייתה אבל כאב שקט, בלי מילים.
ואני, שעקבתי אחריו כדי לגלות משהו אחר לגמרי, בסוף מצאתי את הכאב האמיתי שלו.
