תקשיבי, אני חייבת לספר לך מה קרה לי תתכונני, זה באמת סיפור מהסרטים. אז אני נועה כהן, בת שלושים וארבע, ובשנה האחרונה כאילו עברתי טלטלה של החיים. לא תאמיני, בעלי לשעבר, עומר, עזב אותי אחרי אחד עשר שנות נישואים לא בשביל מישהי זרה, אלא בשביל אימא שלי, אסנת. כן, קלטת? כן, ממש ככה. כולם אמרו לי “תמשיכי הלאה, תעזבי את זה, תסלחי”, אבל אני… בחרתי אחרת.
ביום שהוא ביקש גט, עשה את זה בקור רוח, כאילו מתכונן לזה שבועות. הוא אמר שהוא “כבר לא מרגיש את אותו דבר”, שהוא “צריך התחלה חדשה”. אני בכיתי, התחננתי, שאלתי את עצמי מה עשיתי לא בסדר. הוא לא היה מסוגל להסתכל לי בעיניים. ואז, שבועיים אחרי זה, הגיע לי הודעה שממש לא הייתה מיועדת אליי מאמא שלי. “מאמי, סיפרתי לנועה על הגירושים. עוד מעט נוכל להיות ביחד בלי הסודות.” הרגשתי איך האדמה נפתחת לי מתחת לרגליים.
לא הסתירו ממני כלום כששאלתי. אמא שלי אמרה “אהבה לא בוחרת גיל או משפחה”, ועומר היה מסוגל להגיד לי שאני “לא עושה אותו מאושר יותר”. המשפחה התפצלה והיו בעיקר כאלה שאמרו לי “עכשיו את צריכה להמשיך הלאה, אל תשברי מזה, זה כבר קרה”.
הכול הלך מהר. תוך כמה שבועות סגרנו עניינים, אני איבדתי את הבית שגרתי בו עשור, חברים נעלמו כי “לא רוצים להסתבך”, ואמא שלי, שגידלה אותי לבד מאז שאבא נפטר, פשוט הפסיקה להתקשר. ואז, שלושה חודשים אחרי זה, הזמנה לחתונה. כן, הם מתחתנים ברבנות, אירוע קטן באולם בעיירה. כולם היו בטוחים שאני לא אגיע; גם אני חשבתי שלא אוכל להתמודד עם זה.
אבל כשהם המשיכו עם החיים כאילו כלום לא קרה, התחלתי לעשות סדר בניירות, בחשבונות, במיילים ישנים. פתאום ראיתי שם משהו שלא רציתי, אבל כבר אי אפשר היה להתעלם כל השנים עומר היה זה שניהל את הכסף שלנו. סמכתי עליו לגמרי. אבל גיליתי שיש חשבונות ומשיכות מהעסק שפתחנו יחד, הלוואות על שמי שחתמתי בלי לדעת, ואף פעם לא ראיתי את הכסף הזה השקוע בעסק. הוא פשוט עבר לחשבון של אמא שלי. עם הכסף הזה שהיא תמיד טענה שאין לה היא קנתה דירה ורכב חדש.
פניתי לעו”ד, גל עמיר, שהסביר לי בסבלנות שזה לא רק בגידה רגשית, זה גם עבירה פלילית לכל דבר. אספנו עדויות, ארגנו את הניירת, והגשנו תלונה כמה שבועות לפני החתונה. אפילו לא חשבתי להודיע למישהו נתתי להם להמשיך בשלהם, בטוחים שהם המנצחים.
הגיע יום החתונה, הגעתי פשוטה ושקטה, התיישבתי בשורת האחורית באולם. כשהיא אמרה “אני מסכימה” בקול רועד, היה לי חיוך בפנים שלא חוויתי המון זמן. הם לא ידעו בכלל מה עומד ליפול עליהם.
פתאום, כשנגמרו הברכות, נכנסו שני פקחים מהמשטרה, לא עם אזיקים אלא עם ניירות. עומר מיד הלבין כשזיהה אותם. אמא שלי הייתה בהלם, לא הבינה מה קורה. אני קמתי אחרי הרבה זמן, ודי באומץ התקרבתי אליהם.
הפקח הקריא שיש חקירה על הונאה ועבירות כספיות. הוא ציין את שם העסק, את התאריכים, את הסכומים. עומר ניסה לדבר, אבל המילים לא יצאו לו. אמא שלי הביטה בי בעיניים שלא היה בהן טיפת אהבה, רק פחד. לא חייכתי, רק אמרתי שעשיתי את מה שכל אחד היה עושה כדי להגן על עצמו.
החתונה נגמרה בדממה כבדה. אנשים יצאו מבלי להסתכל עליי, אנשים שלא ידעו איך לאכול את מה שראו. יצאתי אחרונה, והרגשתי שעשיתי לעצמי צדק ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן שאני שוב יכולה להרים את הראש.
החודשים שאחר כך לא היו קלים, התיק המשיך לאט לאט (את יודעת, פה בארץ הכול כזה מתגלגל כל הזמן). עומר פוטר מהעבודה, וכשזה התפוצץ ברבים, אמא שלי ניתקה איתי כל קשר. היו כאלה במשפחה שהאשימו אותי ב”להרוס להם את החיים”, אבל דווקא מכמה אחרים קיבלתי הודעות פרגון על זה שלא ויתרתי.
למדתי לחיות עם הבדידות ועם ההבנה שלמרות הכול עשיתי מה שהיה נכון. חזרתי לעבוד במשרה מלאה, שכרתי דירה קטנה ברמת גן, והתחלתי טיפול. לא כדי לשכוח, אלא להבין למה לא שמתי לב לכל כך הרבה סימנים. הבנתי שלהמשיך הלאה זו לא תמיד בריחה או השתקה, אלא בעיקר לדעת לשים גבול, גם כשכואב.
אחרי שנה, נגמר התהליך, והשופט קבע שעומר בפס של הונאה, ואמא שלי ידעה בדיוק מה קורה. הם נאלצו להחזיר הכל והיו לזה גם השלכות פליליות. לא הייתה בי שמחה מהניצחון, הייתה בי הקלה שסגרתי מעגל. עם אמא זה נשאר יום אחד שייך לעבר, קיבלתי שיש סיפורים שלא נגמרים בסליחה גדולה.
היום, כשאני חושבת אחורה, אני יודעת שלא באתי לחתונה כדי להתנקם, אלא לדאוג לעצמי. לא צעקתי, לא הפכתי שולחנות, פשוט נתתי לאמת לדבר. לפעמים, שתיקה וגב זקוף הם התגובה הכי חזקה.
אני באמת אשמח לשמוע מה את חושבת היית הולכת עד הסוף כמוני, או שהיית מעדיפה פשוט להתחיל פרק חדש בלי לגעת בכל זה? תכתבי לי, תשתפי, זה חשוב שנדבר על הדברים האלה כי בסוף, ברגע שמספרים את הסיפור, אולי מישהי אחרת תפסיק לשתוק.
