שמי הוא אדם לוי, בן שלושים וארבע, ולמדתי שבגידה לא נוחתת פתאום כמו מטר, אלא נרקמת לאיטה כמו סדק קטן שכולם מעדיפים להתעלם ממנו. זה התחיל כשגידי, בן זוגי במשך אחת עשרה שנה, ביקש ממני להתגרש. היה בו שקט מוזר, מתוכנן כמעט. הוא אמר ש”הלב שלו כבר לא שם” ושהוא “צריך להתחיל מחדש”. ביקשתי הסברים, בכיתי, חיפשתי אשמה בי. הוא בקושי הביט לי בעיניים.
שבועיים אחרי זה, גיליתי את כל האמת בוואטסאפ שנשלח בטעות. אמא שלי, אסנת, כתבה “אהוב שלי, היום סיפרתי לאדם על הגירושין שלנו. בקרוב נוכל להיות יחד בלי להסתתר”. הרגשתי כאילו האדמה פערה פי תחתַי. אמא, שגידלה אותי לבדה מאז שאבא נפטר, האדם שבטחתי בו יותר מכולם נמצאת עם בעלי. כשהתעמתתי איתם, הם לא הכחישו. אסנת מלמלה ש”לאהבה אין גיל או גבולות”, וגידי עוד העז להגיד שאני כבר לא משמח אותו. המשפחה נקרעה חלק תמכו בי, חלק ביקשו שאוותר, שאפנים ושאמשיך הלאה.
הגירושין היו קרים ומהירים. איבדתי את הבית שגרתי בו עשור, חברים התרחקו כי “לא רוצים בעיות”, ואת אמא שמאז כבר לא מתקשרת. שלושה חודשים אחרי הגיע הזימון לחתונה שלהם בבית העירייה בתל אביב. רובם היו בטוחים שלא אגיע, שאברח מההשפלה. אפילו אני האמנתי בכך.
אבל דווקא כשכולם ביקשו שאוותר התחלתי לחפור בניירות, לבדוק מסמכים, לחשב שוב חשבונות שפעם לא טרחתי לקרוא. ופתאום, דברים שנדמו חסרי משמעות קיבלו צורה. כך, ביום החתונה שלהם, לבשתי חליפה פשוטה, נשמתי עמוק והגעתי בשקט לטור האחרון באולם. כשאסנת הגיעה ל”כן, אני מסכימה”, חייכתי בפעם הראשונה מזה חודשים. לא היה להם מושג מה מצפה להם.
האולם רחש קלות והכול נראה כמעט מכובד כששופט העיריה המשיך בטקס. הסתכלתי עליהם; פעם, הכעס אכל אותי. הפעם הרגשתי שלווה מוזרה, כי סוף סוף הייתה לי שליטה על חיי. בשקט, אספתי בחודשיים האחרונים כל הוכחה פיננסית אפשרית לא בשביל נקמה רועשת, אלא להגן על עצמי, ולגרום לאמת לצאת לאור.
במשך שנים, גידי היה האחראי על החשבונות שלנו. סמכתי עליו בעיניים עצומות. כשעברתי מסמך אחרי מסמך, פתאום גיליתי הלוואות מחשבון עוסק משותף שהקמנו על שמו אבל עם ערבויות שלי שהועברו אל חשבון של… אסנת. אמא שתמיד טענה שאין לה כלום קנתה דירה ברמת גן ורכב יוקרתי. דיברתי עם עו”ד אורי גל, שהסביר לי שאין כאן רק בגידה אלא עברה פלילית של ממש. אספנו ראיות, הגשתי תלונה במשטרה חודש לפני החתונה. לא שיתפתי אף אחד. הנחתי להם לחשוב שניצחו.
כשערעו הנישואים, נשמעו מחיאות כפיים בודדות. ואז, שני שוטרים בלבוש אזרחי נכנסו בדלת. לא היו צעקות דרמטיות. רק מילות פתיחה רשמיות. גידי החוויר מיד כשראה אותם. אסנת שאלה בהיסוס מה קורה. קמתי מהכיסא לראשונה, ופסעתי לעברם.
השוטר נתן הסבר ברור על חקירת הונאה והפרת אמונים. הוא נקב בשם העסק, החשבונות, התאריכים. כל מילה תלויה באוויר כמו פטיש. גידי ניסה לדבר ולא הצליח, אסנת הסתובבה אלי ראיתי בעיניה פחד, לא אהבה. אמרתי בקול יציב: “עשיתי רק מה שנדרש כדי להגן על עצמי”.
החתונה נגמרה בדממה. האורחים חמקו בלי להסתכל עליי. יצאתי אחרונה, מרגישה שבפעם הראשונה מאז, קיבלתי חזרה את הכבוד שלי.
החודשים הבאים לא היו קלים. המשטרה לא ממהרת, אבל בסוף השיגה את שלה. גידי פוטר מהעבודה כשנחשפה הפרשה; אסנת לא דיברה איתי יותר. היו בני משפחה שטענו ש”הגזמתי והרסתי חיים”, לאחרים בלי הרבה מילים נהיה האומץ לספר שתמיד הרגישו שמשהו לא מסתדר ומעריכים את החוזק שלי.
למדתי לחיות עם בדידות, ועם הידיעה שפעלתי נכון. חזרתי לעבוד במשרה מלאה, שכרתי דירה צנועה בפתח תקווה, התחלתי טיפול רגשי. לא כדי לשכוח כדי להבין איך אפשרתי שיירמסו הגבולות שלי. למדתי שלהמשיך הלאה זה לא תמיד לשתוק, אלא להציב גבול גם כשזה קשה.
שנה אחרי, בית המשפט קבע: גידי ביצע הונאה פיננסית, אסנת ידעה ולקחה חלק. הם חויבו להחזיר את כל הכסף ועמדו לדין. לא שמחתי מהעונש, רק שמחה על הסיום. הקשר שלי עם אמא נחרץ לא לכל סיפור יש פיוס.
היום, במבט לאחור, ברור לי לא הופעתי בחתונה מתוך רצון לנקמה. לא צעקתי, לא הפכתי שולחנות, לא השפלתי איש מול קהל. פשוט נתתי לעובדות ולשקט לדבר. לפעמים, התשובה הכי חזקה היא פעולה בחוכמה ובכבוד.
החוויה הזאת לימדה אותי: להתעקש על האמת, להגן על עצמי, גם אם זה דורש אומץ וכאב. אשמח לשמוע מה אתה חושב האם הייתי צריך להילחם, או פשוט לעזוב ולפתוח דף חדש? שתף אותי, ואולי גם תעזור לאדם אחר להבין שלא צריך לשתוק.
