בעלי השתמש בכסף שלנו כדי לכלכל את גרושתו – והעמדתי אותו בפני אולטימטום. מההתחלה ידעתי על גרושתו: הוא לא הסתיר שהיה נשוי, שיש לו בת, שהוא משלם מזונות. זה אפילו נראה לי נכון – אחראי, ראוי להערכה. בהדרגה התחוור לי שהאחריות הזו היא בעצם תחושת אשמה קשה ועיקשת, עננה שמרחפת מעליו ומישהו יודע בדיוק איך לנצל אותה. המזונות שולמו כסדרם, אבל לצד זה היה עולם שלם של “הוצאות נוספות”: מחשב חדש לבית ספר, קייטנת אנגלית, מתנות לחגים ולימי הולדת ועוד – תמיד עכשיו, תמיד הכי טוב והכי יקר, כי “אבא צריך להיות נדיב”. גרושתו ידעה איך לדבר אליו – תמיד בקול של מסכנה: “אתה הרי מבין… אני לא מסוגלת לבד…” והוא הבין מדי, עד ששכח אותנו – את התכניות, החלומות, העתיד שלנו – כי הכסף שלנו זרם לטובת עבר שלא מוכן להיעלם. ניסיתי לשוחח: “אתה לא חושב שזה מוגזם? לה יש הכל, אנחנו אפילו לא קונים מכונת כביסה כבר כמה חודשים.” הוא הביט בי באשמה: “זה ילד… אי אפשר לסרב לה. אמרו לי שזה גיל קשה.” “ומה איתי? מה עם החיים שלנו?” הוא היה נבוך: “את מקנאה בילדה?” זו לא הייתה קנאה – זו הייתה צדק. תחושת חירום תמידית, מימון צרכים בלתי נגמרים שאין להם סוף. מכונת הכביסה שלנו הייתה גוססת, כבר חלמתי על חדשה. חסכתי ממשכורתי, מצאתי אחת במבצע, היום נקבע. אבל באותו בוקר הוא היה שקט, הסתובב בבית, ואז אמר: “השתמשתי בכסף למכונת הכביסה.” ידי קפאו: “לבת שלי… טיפול שיניים דחוף, גרושתי התקשרה, פאניקה… אמרה שהילדה מתמודדת עם כאבי תופת, צריך רופא פרטי…” “נו, איך היא?” “כן, הכל בסדר, עבר נפלא.” קירבתי אותו לטלפון: “תקשר עכשיו. תשאל בדיוק מה היה, איזה שן כאבה.” הוא שוחח, פניו השתנו. “הכל טוב… זה היה לא משנה…” “תגיד לי בדיוק – מה קרה?” בסוף הודה: לא כאב, אלא תהליך קוסמטי, הלבנת שיניים, כי הילדה רצתה כל השנה… כסף לחיים רגילים שלנו – הלך על גחמה של מישהי אחרת. והוא אפילו לא בדק. הגיעה דממה בבית. כמעט ולא דיברתי איתו. הוא ניסה “לפצות” במחוות קטנות, אבל זו הייתה פלסטר על פצע מדמם. הבנתי – אני לא נלחמת בגרושתו. אני נלחמת ברוח שהוא סוחב איתו – הפחד מהנישואין הקודמים, תחושת הכישלון, הרצון “לפצות”. ותמיד הוא רעב – דורש עוד כסף, זמן, עצבים והשפלה. הסוף היה ביום הולדת הילדה: קניתי ספר איכותי, מתנה צנועה, בדיוק מה שחלמה עליו. המתנות הגדולות היו מ”אמא ואבא”: טלפון חדש, כמו שיש לילדות הכי עשירות. גרושתו נראתה למופת, קיבלה את כולם בנעימות מסוכנת. כשהילדה קיבלה את הספר שלי, גרושתו אמרה בקול: “מי שבאמת אוהב אותך, מביא מתנה למה שאת חולמת עליו” – והצביעה על המתנה היקרה. “וזה…” – היא בזה לספר שלי – “סתם מתנה מדודה, בשביל לצאת ידי חובה.” החדר קפא. העיניים עלי, ואז עליו. הוא לא הגן עלי, לא תיקון, לא אמר מילה – שותק ובורח פנימה. השתיקה שלו צרחה. זו הייתה הסכמה. החזקתי מעמד, חייכתי, אבל בפנים – זה נגמר. לא משבר, סוף. בבית לא עשיתי סצנה. הלכתי, הורדתי מהמזנון את המזוודה הישנה שבה הוא הגיע אלי בזמנו, והתחלתי לארוז לו בגדים – באיטיות, בשקט. הוא נכנס, הופתע: “מה את עושה?” “עוזרת לך לארוז.” “למה? על זה? היא תמיד ככה…” “זה לא בגללה. זה בגללך.” סיימתי לארוז: “אתה חי בעבר. כל שקל, כל מחשבה שלך – שם. אני חיה בהווה. אין כסף למכונת כביסה כי שילמת על הלבנת שיניים. משפילים אותי פומבית, ואתה שותק.” סגרתי את המזוודה, הבטתי בו: “אתה יכול ללכת אליה, לעזור לה – עם השיניים, עם הדרמות, עם האשמה שלך. אבל לא כאן. תשחרר את המקום הזה.” “איזה מקום?” “מקום של גבר בחיי. הוא תפוס – על ידי רוח של אישה אחרת. אני עייפה מלחלוק איתה את המיטה שלי, את כספי ואת העתיד שלי.” הנחתי את המזוודה ליד הדלת. הוא לקח אותה – ויצא. לא הסתכלתי אחורה. לראשונה מזמן הרגשתי שהאוויר שלי, הבית שלי, הנשמה שלי – יש לה מקום לעצמה. שניים אחר כך – סיימנו עם הגירושין.

Life Lessons

בעלי היה מפרנס את גרושתו מכספנו ואני נאלצתי להציב לו גבול.

כבר מההתחלה ידעתי על הגרושה שלו. הוא אף פעם לא הסתיר שהיה נשוי פעם, שיש לו בת משותפת ושמדי חודש הוא משלם מזונות. זה נראה לי נכון אפילו ערכי. הערכתי אותו על האחריות.

אבל עם הזמן הבנתי משהו הרבה יותר מטריד: מה שחשבתי שאחריות הפך להיות אצלו לרגש אשמה עמוק וכואב. כרוני, מתיש, חונק. אשמה שהייתה כמו ענן מרחף מעליו ומישהו ידעה היטב לנצל אותה.

המזונות עברו כמו שעון. הסכומים היו סבירים. אבל מעבר לכך היה עולם שלם של “הוצאות נוספות”.

צריך מחשב נייד חדש לבית הספר הישן כבר איטי וכל הילדים בכיתה קיבלו דגמים מתקדמים יותר. בעלי נאנח וקונה.

צריך מחנה קיץ באנגלית. בלעדיו היא תישאר מאחור בשפה. שוב הוא נכנע, למרות שזה עלה כמו חופשתנו השנתית.

מתנות לראש השנה, ליום הולדת, לפורים, סתם “בשביל לפנק”… הכול חייב להיות הכי נוצץ, הכי יקר, הכי מדויק. כי “אבא חייב להיות הכי טוב”.

גרושתו ידעה בדיוק איך לפנות אליו. מתקשרת בטון מיוסר:
“נו, אתה מבין היא תתאכזב מאוד. אני לבד לא מצליחה להתמודד.”
והוא תמיד מבין.

הוא מבין עד כדי כך, שזה משבש לו את ההיגיון. את החיים שלנו. את החלומות והעתיד המשותף.

אבל הכסף שצריך להיות שלנו, לעתיד, נוזל לאט לטובת עבר שלא מרפה.

ניסיתי לדבר.
אתה לא חושב שדי? יש לה הכול. ואנחנו כבר חודשיים מתלבטים איך לקנות מכונת כביסה חדשה. תתעורר…

הוא הביט בי בעצב ואמר:
זו ילדה אני לא יכול לסרב לה. אמרו לי שזה גיל קשה, שאני חייב לתמוך.

ומה איתי? החיים שלנו? שאלתי כמעט בכעס.

הוא נראה מבולבל.
את… מקנא? בילדה?

זו לא הייתה קנאה.
זו הייתה תחושת צדק.

הרגשתי שאנחנו חיים במצב חירום תמידי מממנים “מצב דחוף” של מישהו אחר, שלא באמת נגמר לעולם.

המכונת כביסה שלנו גססה. רועשת, קופצת, עוצרת באמצע. אני חלמתי על אחת פשוטה ושקטה. שמרתי מהשכר, מצאתי דגם במבצע. נקבע יום הרכישה.

כבר ראיתי את עצמי מפעילה כביסה בלי לדאוג שתיתקלקל.

בבוקר אותו יום הוא היה שקט במיוחד, הולך בבית כאילו מחפש משהו.

כשהייתי כבר בדרך לצאת, הוא גמגם:
אני… לקחתי את הכסף… למכונת הכביסה.

הידיים שלי התקררו.

לקחת? להיכן?

בשביל בתי. דחוף… טיפול שיניים. הגרושה התקשרה בלחץ, אמרה שהיא בוכה מכאב וצריך רופא פרטי מיד. זה יקר מאוד… לא יכולתי להגיד לה לא…

נשענתי על המשקוף.

ומה קרה בסוף?

כן, כן! התעורר פתאום, כאילו הכול נגמר. הכול בסדר. אמרו שהטיפול הצליח.

הבטתי בו שניות ארוכות, ואז אמרתי בשקט:
תתקשר אליה עכשיו.

מה? למה?

תתקשר. תשאל מה היה. באיזה שן טיפלו.

הוא התרגז אך התקשר. שיחה קצרה. ראיתי את פניו משתנים ביטחון מתחלף באי נוחות.

ניתק.

טוב… הכול בסדר. הכאב עבר.

איזו שן? שאלתי שוב.

לא משנה…

איזו שן בדיוק? שאלתי בקול קשה.

נאנח.

האמת… לא היה כאב. זה היה תוכנן מראש. הלבנת שיניים. בגיל הזה זה מותר והיא חיכתה לזה שנה

פשוט התיישבתי ליד השולחן.

הכסף שלנו, לחיים נורמליים, הלך להלבנת שיניים כי מישהו החליט שככה צריך.

והכי גרוע?
הוא אפילו לא בדק. פשוט נתן. כשהאשמה קובעת קל מאוד לסחוט.

בבית שרר שקט קר.

אני כמעט לא דיברתי. הוא ניסה לפייס בפעולות קטנות, אבל זה היה כמו לשים פלסטר על פצע עמוק.

הבנתי המאבק שלי אינו בגרושתו.

אני נלחמת ברוח הרפאים שהוא סוחב איתו.

רוח הזוגיות שהתפרקה. תחושת “לא נתתי מספיק”. הרצון “לפצות”.

ורוח הרפאים הזאת הייתה פקעת רעבה.

רוצה הכל כסף, זמן, עצבים, כבוד עצמי.

הסיומת הגיעה ביום הולדת של הילדה.

התגברתי, קניתי לה ספר יפה ופשוט אותו ספר שהיא סיפרה עליו פעם בדרך אגב.

המתנות הגדולות הגיעו מה”מאמא ואבא” טלפון חדיש שאף אחד בכיתה לא קיבל.

הגרושה נראתה כמו מתוך מגזין. קיבלה את כולם בביטחון. חייכה אך הייתה מסוכנת.

כשהילדה קיבלה את הספר שלי, היא אמרה בקול רם לכולם:
הנה, מתוקה מי שבאמת אוהב אותך נותן לך מה שאת חולמת עליו ומצביעה על האריזה היוקרתית וזה והיא רומזת בזלזול לספר זה פשוט מ”עוד דודה”. בשביל לצאת ידי חובה.

החדר השתתק.

כולם הביטו בי.

ואז בבעלי.

והוא שתק.

לא הגן עליי. לא תיקן. לא עשה דבר.

הביט לרצפה. לצלחת. לתוך עצמו. מכווץ, כאילו רוצה להיעלם.

השתיקה שלו הייתה כמו מכה.

היא הייתה הסכמה.

גמרתי את האירוע בפנים קפואות. חייכתי והנהנתי אבל בפנים ידעתי שזה הסוף.

לא משבר. לא משברון.

סוף.

כשחזרנו הביתה, לא עשיתי סצנה. סצנות שמורות למי שנלחם עוד.

נכנסתי לחדר, הורדתי את המזוודה הישנה ההיא שבעלי הגיע איתה פעם אליי.

והתחלתי לארוז לו דברים.

לאט. בשקט. בלי רעד בידיים.

חולצות. מכנסיים. גרביים.

הוא שמע את הרעש, נכנס, כשראה את המזוודה השתתק.

מה את עושה?

עוזרת לך לארוז עניתי בשקט.

למה? לאן? זה בגלל היום? היא תמיד כזאת…

זה לא בגללה קטעתי אותו זה בגללך.

הכנסתי את הפריט האחרון.

אתה חי בעבר. כל שקל שלך, כל מחשבה, כל שתיקה שם. אני חיה בהווה. בהווה שאין לנו כסף למכונת כביסה כי הוא הלך להלבנת שיניים של בת הזוג לשעבר. בהווה בו משפילים אותי בפומבי ובעלי שותק.

סגרתי את המזוודה. הרמתי.

והבטתי לו בעיניים.

לך. לך אליה. תעזור לה בכל. שיניים, שיעורי בית, דרמות ומניפולציות אין סוף. תמשיך לכפר על האשמה שלך אבל שם, לא כאן. שחרר את המקום הזה.

איזה מקום?

המקום של גבר בחיים שלי. הוא תפוס. תפוס בידי רוח של אשתך לשעבר. ואני עייפה לחלוק איתה את המיטה, את הכסף, את העתיד שלי.

לקחתי את המזוודה, שמתי ליד הדלת.

הוא הרים ויצא.

לא הסתכלתי.

בפעם הראשונה מזה זמן, הרגשתי שהבית שלי.

שהנשימה שלי חופשית.

שהנפש שלי סוף סוף יכולה להיות לבד.

אחרי חודשיים, סיימנו גירושין.
באותו רגע למדתי אין עתיד לצד מי שממשיך להיאחז בעבר. לעולם לא תבנה בית יציב על יסודות רעועים של אשמה לפעמים הדרך היחידה להשתחרר היא לפנות מקום לעתיד שלך.

Rate article
Add a comment

thirteen − 4 =