שוב את שולפת את הסט הזה? הרי ביקשתי שנשים את הכלים עם העיטור המוזהב, שדינה נתנה לנו ליובל. הם נראים יותר מכובדים, רוני סינן כשהוא בחן את הצלחת שעדנה הניחה על המפה הלבנה.
עדנה קפאה עם הבזיליקום ביד. רציתי לענות בחומרה, לומר לו שהסט הזה אסור לשטוף במדיח, ואין לי שום חשק לעמוד ליד הכיור באחת בלילה אחרי שהאורחים ילכו. אבל נרגעתי. היום יום הולדת 50 לרוני, יובל, ולא רציתי לקלקל את האווירה מראש.
רוני, הסט ההוא לשנים-עשר, ואנחנו רק ארבעה. וחוץ מזה, הצלחות האלו עמוקות, קל יותר עם בשר ברוטב אמרתי בשקט, ממשיכה לקשט את הדג בנגיעות ירק. תבדוק אם הערק התקרר. אורי ודקלה מגיעים כל רגע.
רוני נהם משהו והלך למקרר. הסתכלתי עליו, מתוסכלת. כל השבוע האחרון פעלתי על טורים גבוהים עבודה במשרד הנהלת חשבונות, סוף רבעון, דוחות, ועוד הכנות ליובל שחלם רק לחגוג בבית, “בלי לשלם על שטויות, הרי אף אחד לא מבשל כמוך, עדנה”.
החמאה יפה על הלב כשבן זוגך מהלל אותך, אבל למדתי שזה ידוע בפרוטה וחוסר רצון לראות מחירים בתפריט. התוצאה שלושה ערבים רצופים אחרי עבודה, כבשים שנטחנו, ירקות שנחתכו, עוגות שכבות נאפו, רולדות חציל לרוני והרגליים דאבו והגב צד, כשציפורניי נחתמו בלק שקוף כי אין זמן למניקור אמיתי.
דפיקה בדלת הזיזה אותי מהמחשבות.
אני הולך! רוני קרא, פנים משתנות מקדרות לחיוך מארח.
דקלה הגיעה. נכנסה בסטייל, כמעט מרחפת. אשתו של אורי, חברו הטוב של רוני, תמיד נראית כמו מתוך שער של “לאישה”. דקלה גבוהה, מוקפדת, שמלה בגוון שמנת שיושבת עליה מושלם, ידיים עם תיק אופנתי. אורי דשדש אחריה עם מתנות ובקבוקי יין.
יקרה שלי! חיבקה אותי דקלה בענן בושם יוקרתי. ריח משכר! בטוחה שטרחת, עדנה? אני לא הייתי מצליחה. אני אמרתי לאורי: רוצה חגיגה מסעדה. אני לא מתקרבת לכיריים עם מניקור.
הסתרתי את הידיים מאחור.
צריך מישהו שישמור על חום הבית, חייכתי בעודי לוקחת את המעיל. תיכנסו, הכל מוכן לשולחן.
הסעודה התחילה כמו אצלנו לחיי בעל השמחה, התייחסות למתנות (אורי נתן חכה מתקדמת, שרוני חולם עליה חודשים), בדיחות, צחוק. התרוצצתי בין המטבח לסלון, נזהרת שבקבוקי היין והצלחות לא ישארו ריקים. אני עצמי הספקתי טעימה של סלט ביצים וקוביית גבינה.
רוני, אחרי הצ׳ייסר הראשון, התרכך. נשען על הכיסא ובחן את דקלה, שדגלה במזלג מהדג.
דקלה, את פשוט מדהימה, אמר בקול רם. מסתכל עליך וחושב כישוף! אף פעם לא עולה במשקל. והשמלה, רואים ישר משקיעה בעצמך.
דקלה יישרה תלתל:
זה משמעת, רוני. חדר כושר, שלוש פעמים בשבוע, ופחמימות רק עד שש. אה, וגם קרם פנים חדש שגיליתי, פלא.
זו המשמעת! קרא רוני, כאילו גילה סוד החיים. משמעת, שמעת עדנה? כל הזמן “עייפה, אין זמן”. דקלה גם עובדת, אבל נראית צעירה.
עמדתי עם מנת כבש בתנור, עיקמתי שפתיים. אני עובדת ראשית חשבונות, מנהלת את הבית, שומרת על הגינה ועוזרת עם נכדים כשהילדים מגיעים. דקלה עובדת אדמיניסטרציה ליופי, יומיים כן-יומיים לא, ללא ילדים.
רוני, בוא לא נשווה, אמרתי ברכות. לכל אחת קצב אחר. תטעם מהכבש, מתכון חדש עם שזיפים יבשים.
נדמה שאלכוהול פתח אצל רוני משהו מעבר, פתח רהבתנות ותלונות ישנות.
עזבי כבש! נופף בידו, לוקח נתח גדול. אוכל זה אוכל. האסתטיקה… איזה מזל יש לאורי. נכנס הביתה, מלאך מחכה לו. לא כמו אצלנו סירים, ריח בצל מטוגן. אומר לעדנה, לכי לחדר כושר, תעשי מנוי. תמיד “גב כואב, לחץ דם”. תירוצים! עצלות.
אורי חש אי נוחות וניסה להניע נושא:
רוני, היא שף! עם עדנה, כל ארוחה חג! דקלה שלי בקושי עושה ביצים, הכל משלוחים או חמגשיות.
בכך! דקלה הדגישה, אבל ההמשך הרע. לא שף-ית. יש לי זמן לעצמי. גבר אוהב בעיניים, נכון, רוני?
רוני חייך מולם.
בדיוק! אוהבים בעיניים! ומה אצלנו? הצביע עליי, יושבת ממול, ידיים עייפות על הברכיים. גם שמלה, גם שיער, ועדיין נראית… מותשת. בוגרת. לדקלה ניצוץ חיים. אצלך רואים רק פתקי מחירים מסופר דויד.
שקט כבד. אורי דחף מזלג, דקלה שיחקה במפית. הרגשתי כאילו קיבלתי סטירה. נזכרתי איך גיהצתי לו את החולצה בשתיים בלילה, איך חסכתי על קרם כדי לקנות לו את החכה.
רוני, מספיק, אמרתי בשקט, בקול נוקב. הגזמת.
לא הגזמתי! קפץ. לא אמרתי שקר! חבר נמדד בצרה, ואשה בהשוואה. אשווה, אין מה לעשות! למה אורי גאה באשתו ואני מתבייש? ראית את עצמך בראי? התרחבת, קמטים… אתן בנות אותו גיל!
לא אותו גיל, רוני, תיקנתי בקרה. דקלה בת שלושים ושמונה, אני כמעט חמישים. ודקלה לא נושאת שקיות חלב לקומה רביעית כשאין מעלית, כי אתה פרוש בסלון.
הנה זה שוב! רוני גלגל עיניים. אני עובד! מפרנס! מגיע לי אישה מתוחזקת. את… רק סלטים וכביסה! אפילו סלט! הצביע לעבר סלט הסלק עם דג. אצל דקלה, אוורירי, אצלך דייסה שומנית. בדיוק כמו שאת.
זו הייתה הנקודה. משהו בי התפוצץ סבל של עשרים וחמש שנה נשרף כולו באש קרה.
קמתי. רוני, לא שם לב, המשיך לפטפט עם אורי:
תגיד, אני טועה? אישה צריכה להשראה! כאן שעמום. חלוק, נעלי בית, מרק. מת.
לקחתי את קערת הסלט הגדולה. טרי, עשיר, מלא מיונז, סלק ושכבת דג כבוש.
עברתי אל רוני, נעצרתי לידו. סוף סוף הרים עיניים.
למה קמת? שאל בגסות. חסרה מלח? מיונז?
לא, רוני, אמרתי בקור רוח. יש מספיק. רק חשבתי אם זו התרומה שלי, אם כך אתה רואה אותי, אז שיקבל מה שחסר לו: יותר אסתטיקה, יותר קלילות. הסלט הזה ממש בשבילך.
והפכתי את הקערה.
הכל קפא. אורי פער פה, דקלה צעקה, המסה האדמדמה-ורודה נפלה על ברכיים של רוני, על מכנסיו הבהירים, שכבדים.
*פלאק.*
צליל עסיסי, רטוב. נהרות מיונז לאורך מכנס, סלק נספג בבד, הדג על המכנס.
דממה. רוני הביט, לא מעכל. הסלק מרוח, הופך את המכנס ליצירה של משוגע.
השתגעת?! שאג, קם. הגוש נפל לרצפה, לשטיח, על הנעליים. נפלת על הראש?! מכנס חדש! משוגעת!
הנחתי את הקערה הריקה חזרה על השולחן.
אבל טעים, רוני. עשוי טוב. טבעי. בידיים שלי. בלי חומרים.
אני אראה לך! רוני רצה להכות, אורי עצר אותו.
רוני, תירגע! אתה דחפת אותה!
אני אשם?! אמרתי את האמת, והיא שפכה לי אוכל. תנקי! מיד תנקי! תקרעי את הברכיים ותנקי!
דקלה ניסתה להיבלע בכיסא, הערב התרסק.
הבטתי ברוני בשאט נפש.
תנקה בעצמך זרקתי. או שתזמין ניקיון. אתה הרי גבר מצליח, מרוויח. אני יוצאת. אני הולכת לטפל בעצמי. כמו שאמרת: השראה.
סובבתי, יצאתי. במבואה שמתי עליי את המעיל, לקחתי תיק. שמעתי את רוני צורח ואת אורי משתדל להרגיע.
עדנה, לאן את הולכת? דקלה רצה אחרי, ריסים רועדים. אל תלכי, הוא שיכור, לא מתכוון…
מתכוון, דקלה אמרתי, הרגשתי רחמים כלפיה, לא רוגז. תמיד חשב ככה, פשוט שתק כשהיה פיכח. תודה שבאת. פקחת לי עיניים.
יצאתי לרחוב הסתיו. אין לי כיוון, אין לאן, אבל בבית ההוא אי אפשר להישאר. ישבתי על ספסל, שלפתי טלפון והזמנתי מונית. “לאמא,” החלטתי. אמא איננה שנתיים, הדירה עמד ריק, לא הצלחתי להשכיר. ועכשיו נפתח השער.
רוני התקשר עשרים פעם באותו ערב. בהתחלה כנראה לכעוס, אחר כך, כשהתאושש. לא עניתי. קניתי בקבוק יין ושוקולד במכולת, נסעתי לדירה, ושכבתי על הספה. הפעם הראשונה מזה שנים שאני שוכבת לא כי צריך להשרות כביסה או לחשוב על ארוחת בוקר.
השבועיים הבאים גיהינום עבור רוני.
לא חזרתי. המשכתי לעבוד, עבדתי כל יום, ובערב… נרשמתי לעיסוי. סוף סוף.
רוני נשאר לבד, מתברר שאוכל לא צץ במקרר סתם, גרביים לא מגיעות לקופסה בעצמן.
שלושה ימים אכל פיתות בארוחה, לבש ג’ינס (המכנס היקר אבד, ניקוי יבש לא עוזר). התלונן לאורי שאשתו אגואיסטית.
תחזור, היא חייבת, מי צריך אותה באמצע החיים? תירגע, תבוא, אני אחשוב אם לסלוח.
יום רביעי אין חולצות מגוהצות. רוני לא ידע, שנא לגהץ. חמישי כאבי בטן מהפיצוחים. שישי נגמר נייר טואלט, לא קנה.
הבית הלך והשתבש. הכתם מהסלט על השטיח התחיל להסריח. כל מה שחשב כמובן מאליו נעלם.
ועדנה? עדנה פרחה. הפסיקה לסחוב קניות כבדות כי צריכה רק לעצמה, אכלה פחות, התחילה לישון טוב. בעבודה שמו לב.
עדנה, התאהבת? העיניים נוצצות, צחקו במשרד.
הכי בעולם, בנות, עניתי. התאהבתי בעצמי. סוף סוף.
שבועיים אחרי, רוני חיכה לי ביציאה מהעבודה. נראה עלוב: חולצה מקומטת, זיפים, מבט של כלב עזוב. ביד שלושה ציפורנים בתוך נייר ניילון.
עדנה… התחיל בגמגום.
מה אתה רוצה, רוני?
עדנה, מספיק. היתה בדיחה, נגמר. הביתה. יש להשקות את הפרחים. והחתול מתגעגע.
אין לנו חתול.
אני לא חוזרת, רוני עניתי פשוט. הגשתי בקשת גירושין. תקבל זימון.
רוני השתתק.
גירושים?! בגלל סלט? כמה מילים? חיינו עשרים וחמש שנה!
בדיוק. עשרים וחמש שנה הייתי נוחה. טבחית, מכבסת, מנקה. לא אישה, לא אדם. חיפשת פיה, רוני? חפש אותך אחת. דקלה? אורי לא יסבול. חפש חדשה, אמרה. רק תזכור: פיות לא מנקות שירותים ולא מרקחות מרק.
עדנה, סליחה! התחנן, תפס בשרוול. עוברים ושבים התחילו להסתכל. מה שתגידי, אקנה לך מעיל, או מנוי לחדר כושר!
צחקתי. בכי ושמחה יחד.
חדר כושר? כדי שתוכל להתרברב בי? לא, רוני. אני כבר שם. בשביל עצמי. ומעיל תקנה לעצמך. השכר שלי ממש מספיק אם לא מבזבזים על החכות שלך ושל אורי.
ומה איתי? שאל, מבולבל. אני אבוד. גם מכונת כביסה אני לא מצליח להפעיל…
יש הוראות בגוגל, רוני. או שתשכור מנקה. אני מתפטרת מהתפקיד שלך. בלי פיצויי פיטורין.
השתחררתי מהיד, הלכתי לתחנת הרכבת. גב זקוף, הליכה חופשית.
רוני עמד הרבה זמן ברחוב עם זר נבול. חזר הביתה, לריח שמן בצל והכתם הבין, מי באמת הדביל.
התקשר לאורי.
אפשר לבוא אליך לאכול משהו ביתי?
מצטער, אחי קולו של אורי היה מתוח. רבתי עם דקלה. אמרתי לה שתכין יום אחד מרק, והיא עשתה בלגן, אמרה שאני משווה לה עדנה רק גמרו בסלט על מכנסיים! עכשיו גם אני על הפסטה המהירה.
רוני ניתק. הביט בכתם על השטיח מזכיר לי לב אדום, מלוכלך, שבור.
עברו שישה חודשים.
עדנה ורוני התגרשו בשקט. הילדים, בוגרים, ניסו לעזור לשלום אך כשראו את אמא זורחת, ואת אבא מתלונן תמיד, התייצבו לצידה.
רוני לא למד לבשל. ירד במשקל, שכר מגהצים בכסף יקר אך אין לו ברירה. ניסה להכיר נשים, אבל כולן “לא מתאימות”. אחת לא מבשלת קציצות, השנייה חולה במסעדות, השלישית שאלה כמה הוא מרוויח והרה השפתיים.
ועדנה חגגה 49 בקפה קטן ותוסס, מוקפת חברות, בשמלה חדשה ותספורת שונה.
עדנה, מצטערת? שאלה חברה. אחרי שנים ארוכות?
עדנה ערבבה את הקפה, חייכה.
מצטערת, ענתה ישר. מצטערת שלא שפכתי עליו סלט לפני עשר שנים. בזבזתי זמן יקר, בשביל לקלוע לאידאל שלא ביטא הערכה.
הביטה החוצה. זוגות ברחוב, מאושרים או סתם שורדים. אבל הבינה: האושר שלה תלוי רק בה. הידיים שלה כבר לא מריחות בצל. הן מריחות חופש וקרם יקר.
וסלט… סלט עכשו קונה במעדנייה. קצת. רק כשמתחשק לה.
