יומן אישי הגשתי בקשה לגירושין בלי להסס
יום שישי בערב. המטבח מלא ריח של קציצות מטוגנות, ובאוויר מרחף גם ניחוח של פסיפלורה, למרות שלא שתיתי היום. כנראה רק נשאר מהשיחות האחרונות שלנו שבועיים של וויכוחים בלתי נגמרים. דני ישב מולי, פניו סמוקות וקמט עמוק על מצחו. פעם חשבתי שהקמט הזה סימן לאופי חזק, אבל עכשיו הוא בעיקר עורר בי גירוי ועייפות.
“אני רוצה בית קרקע,” אמר בקול רם, שם את כוס התה על השולחן בחבטה, כך שהתה נשפך על המפה. “או שאת משתפת פעולה, או שכל אחד הולך לדרכו. אני בן חמישים וחמש, רוצה לגור על אדמה, לא בבניין דירות! את שומעת אותי, תמר?”
הרמתי מבט מהצלחת שלי לאט. מחוץ לחלון העיר רעשה אורות רחוב, קריות, ילדים משחקים. אהבתי את הרעש הזה, את הדירה שלנו בתל אביב, את המרחק של חמש דקות מהמטרו, את העובדה שבית החולים ממול והבת שלי, יערה, עם הנכד שלי גרה בשכונה ליד. אני בת חמישים ושתיים, עובדת כמנהלת חשבונות בחברה קטנה, ולא חולמת על גינות, צינורות ביוב או פינוי שלג ביישוב מרוחק.
אבל דני חלם. ולפני שנה החלום הזה הפך לאובססיה.
“אני שומעת אותך, דני,” אמרתי בשקט, מנגבת את הכתם בסבלנות. “אתה רוצה בית. הבנתי את זה כבר מזמן. אני פשוט לא מבינה למה הדירה שלי צריכה לשלם את המחיר.”
“עוד פעם ‘שלך’?” הוא הניף ידיים. “כמה פעמים תמשיכי לחלק?! אנחנו משפחה, או לא? חמש שנים חיים יחד! הכל צריך להיות משותף, אבל את נתפסת לדירה שלך כאילו זו ההגנה שלך. היא ריקה, תמר, עומדת שוממת, ואנחנו יכלנו כבר להתחיל לבנות!”
“היא לא ריקה. יש שוכרים, וזה כסף שחוסך לנו ומוסיף למשכורת שלי וגם לשלך,” השתדלתי לשמור על טון יציב למרות שכולי רעדתי.
“הגרושים האלה, פיפס לעומת כסף של בית! בית זה נכס, זה הון, זה קן משפחתי! תחשבי על הזקנה לשבת על ספסל בחצר או לצאת בבוקר למרפסת עם קפה… ציפורים, אוויר.”
הסתכלתי החוצה. הייתי רגילה לרעש העיר. אהבתי את הנוחות שלנו. לא רציתי לשים את כל העתיד שלי בדירה שאינה גמישה, קשה למימוש, בארץ פתוחה ממש לא הייתי שם בחלומות.
“דני, יש לך מגרש שהוא שלך, מההורים. תבנה אבל תעשה זאת עם הכסף שלך,” חזרתי על טענה שאמרתי מאה פעמים. תמיד זה שיגע אותו.
“איזה כסף? הרי אין לי קליינטים, עסק לא עובד עכשיו! העונה לא טובה. הכסף נעול בבטון! אם תסכימי למכור נתחיל מהר, תוך חודש נעמיד בית, אחר כך יהיה לי קליינטים, נשלם חובות…”
שתקתי ואספתי את הכלים מהשולחן. שמעתי את ההבטחות האלה כל חמש שנות הנישואים. דני מתקין דלתות, ותמיד היה לו “לא עונה”: ינואר כולם שותים, מאי כולם על הגינה, קיץ כולם בחופש. רוב הכסף הגיע ממני. והדירה, שירשתי מהסבתא לפני הנישואים, הייתה הגיבוי שלי, התיקון הכלכלי של המשפחה, בשביל יערה, או למקרה מחלה חמורה. נכס שלא נוגע.
“את מתעלמת ממני?” הוא קם והסתובב מולי, חסם לי את הדרך למים. “תמר, אני רציני. אני מרגיש טפיל אצלך. רוצה להיות בעל הבית שלי! אם את לא סומכת עליי, אם הדירה חשובה לך יותר מאיתנו אין ערך לאהבה.”
“לא מדובר באהבה,” הסתכלתי לו בעיניים. “זו חשיבה כלכלית והגיון בריא. למכור דירה במרכז כדי לבנות בבית בשדה זה סיכון. מה אם לא יהיה כסף להמשיך?”
“את תמיד רואה שחורות!” זרק בזעם. “ככה יש לך עד יום שני לחשוב. יום שישי היום. אם עד יום שני את לא מוכרת, אני ניגש לרבנות. לא אחיה עם אישה שלא מאמינה בי ומחביאה דברים!”
פנה, לקח את המעיל וטרק את הדלת כך שכל הכוסות רעדו.
נשארתי לבד במטבח. המים טפטפו טיק, טיק, טיק. סגרתי בכוח את הברז. הידיים רעדו. אולטימטום. או למכור את הנכס שלי, או שהוא הולך.
נחתתי על הכסא, הראש בתוך ידיים. חמש שנים פעם חשבתי שהוא נס מהשמיים: יפה, מצחיק, מוכשר. הביא לי פרחים, לקח לפיקניקים. אחרי הגירושים הראשונים שלי הוא היה תמיכה. הוא עבר אליי, תיק הכלים ביד, ובאותה תקופה הכל היה טוב סידר קירות, עשה ליטוש, נסענו לחופש.
אבל היו סימנים. עכשיו, בשקט הזה, אני זוכרת אותם:
פעם ראשונה שביקש “כסף לעסק”, כשבסוף קנה חכה חדשה וטען ש”עסק יחכה”.
כשהעיר לי שבחרתי לתת ליערה עזרה כספית “יש לה בעל, שידאג לה, לנו יותר חשוב”.
כשהסיר את האפשרות לרשום אותי בכתובת שלו, כשחשבתי שצריך לסדר רישום למס הכנסה “זה של ההורים, מי יודע”.
ועכשיו דורש שאמכור את הנדל”ן שלי מלפני הנישואין.
קמתי, שפכתי לי תה והתקשרתי ליערה.
“שלום אמא, מה קורה? משהו קרה?” קול הנכד נשמע ברקע.
“יערה… דני שם לי אולטימטום: או שאמכור את הדירה של סבתא לטובת בניית הבית, או שמתגרשים.”
שתיקה ושינוי בקולה פתאום אחראית, תקיפה:
“אמא, אל תעזי!”
“יערה, הוא אומר שאני לא סומכת עליו, שאני הורסת את המשפחה.”
“אמא, תפעילי את החשבונית שלך! למי הבית יירשם? האדמה שלו! בית אמנם משותף, אבל אדמה שלו. הכסף שאת משקיעה מה יקרה בגירושין? עורך הדין יוכיח? אפילו לא ברור אם תצליחי… נשארת בלי כלום, והוא נשאר בבית!”
“אני מבינה, יערה. אבל פחד להישאר לבד.”
“יותר נפלא להישאר בלי כלום ועם חובות! והוא מיד יגרום לך לקחת הלוואות לשיפוץ, כמו שאת מכירה! ובנו, אלעד?”
“מה עם אלעד?”
“לא לשווא דני התקשר לאבי, ביקש הלוואה. אמר שצריך לשפץ רכב של אלעד אין לו כסף.”
הדיבור של יערה החזיר אותי למציאות, אבל צרבת כאבה נשארה.
בשבת, חיכיתי לדני לא ישן בבית, חזר בצהריים, שקט, הלך ישר לחדר שינה לראות טלוויזיה. אני הכנתי מרק. רציתי לבוא, לפתוח שיחה, אולי להגיע לפתרון אחר: להתחיל עם מבנה קטן. ואז שמעתי אותו מדבר בטלפון. הדלת פתוחה.
“אלעד, תהיה רגוע. אני מסדר את העניין. תמר תתקפל, אין לה ברירה, מי ייקח אותה? אני הלוחץ עד יום שני נמכור את הדירה, אני מעביר לך מאה אלף, סוגר את נושא ההלוואה… השאר לבנייה. אדמה שלי, בית שלי. תמר… שתטפל בפרחים.”
קפאתי עם כף ביד. הדם זרם ממני.
“מי ייקח אותה?” “אני הלוחץ.” “תטפל בפרחים…”
משהו נקרע בי. הגעתי למבוי סתום.
הנחתי בעדינות את הכף. כיביתי את הגז. המרק לא היה מוכן, אבל זה כבר לא עניין אותי.
יצאתי למסדרון, לקחתי מזוודה מהמדף זו שהיינו עם דני בטורקיה לפני שלוש שנים. פתחתי, גלגלתי לחדר שינה.
דני על המיטה, בפלאפון. ראה אותי:
“מה, את לוקחת דברים? הולכת לגרש את השוכרים? סוף סוף!”
ניגשתי לארון, פתחתי. הוצאתי בגדים שלו וקיפלתי.
“דני, אני אורזת. החלטתי עכשיו.”
“את… את זורקת אותי? איבדת שפיות? רק צחקתי! קצת לחץ, שתזוזי!”
“אני לא צוחקת. תתחיל לאסוף גרביים, תחתונים, כלי עבודה מהמחסן. אני מזמינה מונית לחדר שלך או אצל אמא שלך ביישוב.”
“לא תעזי!” קפץ, פניו אדומות. “זה גם הבית שלי! חמש שנים הייתי פה! תיקנתי!”
“תיקנת? בסדר. אשלם לך מחיר תיקונים. תריץ חשבונית ותביא קבלות. על מזון, דיור, בנזין לא מבקשת חזרה, תחשוב ששילמתי על ‘גבריותך’.”
“תמר, מספיק! תחזרי אליי, נפתור! לאימן לא למכור? נפתור בדרך אחרת. אקח הלוואה, רק תלכי כערבה…”
התרחקתי. נגעלתי בעצמי חמש שנים לא ראיתי עם מי אני גרה.
“דני, שמעתי את השיחה שלך עם אלעד. על ‘הזקנה’, על ‘מי ייקח אותה’, על הלחץ.”
דני חוור, פחד בעיניים. הבין שעבר את הגבול.
“את מצותתת?”
“הייתי במטבח שלי, בדירה שלי. הדלת פתוחה. תתחיל לארוז. שעה, ואז אני מחליפה מנעול.”
עברה שעה איטית. דני צעק, איים בתביעות, בשל חפצים, התחנן. עבר מגבר שובב לכלב פגוע. ישבתי בכורסה, יבשה, לא רחמתי. רק התביישתי בעצמי.
ידעתי: הדירה נקנתה בעשר שנים לפני הנישואין, הדירה השנייה ירושה. רכב שלי, קניתי. לדני יש מגרש ואוטו ישן. אין לנו מה לחלק רק כפיות וסכינים.
כשהדלת נסגרה, לא בכיתי. נעלתי, שמתי שרשרת. הלכתי למטבח, שטפתי את המרק בכיור, פתחתי חלון שיצא הריח.
ביום שני בקשה לרבנות. קיבלתי חודש “להשלמה”, כתבתי שזה בלתי אפשרי.
דני לא ויתר. עמד מחוץ למשרד עם פרחים, שיחק ב”חרטה”. אחר כך סמסים וכעס. אלעד התקשר ואיים.
החלפתי מספר. לקחתי עו”ד טוב למנוע פגיעה. כמו שיערה ניחשה תיקונים לא מהותיים, אין קבלות, החומר נקנה על ידי.
חצי שנה עברה.
עמדתי במרפסת שלי. ערב קיץ. ילדים משחקים. שתיתי תה מכוס חדשה, יפה. דירה שקטה, נינוחה. אין דרישות, אין טלוויזיה על כדורגל, אין טענות.
לא מכרתי את דירת סבתא להפך. שיפוץ, שוכרים טובים, שכר גבוה. הכסף חוסכת לטיול. שנים רציתי לנסוע לאילת, דני תמיד אמר “למה אילת, נשים גדר בכפר”.
עכשיו אין גדר. תהיה אילת.
דפיקה בדלת. יערה עם הנכד.
“שלום, סבתא!” בן שלוש רז רץ אליי, חיבוק. “קנינו עוגה!”
“ממ, איך את?” יערה הסתכלה בי. “נראית טוב, שמלה חדשה?”
“כן,” חייכתי. “גם תסרוקת. יערה, חשבתי… תודה על האולטימטום. אם לא, הייתי סובלת עוד שנים, מוסרת את חיי. ככה גמרנו, טיפה כואב, אבל מתרפא מהר.”
שתינו תה, טעם וניל. היכן שרעש “או למכור או להתגרש”. עכשיו שקט, ריח עוגה.
“דרך אגב,” אמרה יערה. “ראיתי את דני בקניון. לא נראה טוב. היה עם אישה היא צרחה עליו שסחב עגלת קניות לא נכון.”
הנדתי בראש.
“אני מקווה שאין לה דירה מיותרת שהוא ירצה למכור.”
“ממ, את לא מתחרטת? לבד זה קשה…”
“לבד?” הסתכלתי סביב, על יערה, על רז. “אני לא לבד. אני עם עצמי ועם המשפחה. להיות לבד עדיף מאשר להיות עם מישהו שרואה בי כספית. אני אולי ‘זקנה’, כפי שאמר, אבל לא טיפשה.”
בערב, כשיערה ורז הלכו, התיישבתי למחשב לבדוק מסמכים לעבודה. קודם נכנסתי לסוכנות הנסיעות. הכרטיסים לאילת כבר שריינתי ישבתי על התמונות של ים כחול, הרים ועננים.
החיים לא נגמרים בגיל חמישים ושתיים. הם רק מתחילים. במקום אולטימטומים ומניפולציות יש בחירה, כבוד עצמי.
נזכרתי בפרצוף של דני התדהמה כשארזתי לו את המזוודה. הוא היה בטוח שלא אעז. הרבה נשים נשארות, פוחדות מסטטוס, מירידות החברה, מהבדידות. גם אני פחדתי. אבל הפחד לאבד את עצמי היה חזק יותר.
סגרתי את המחשב, הלכתי לישון. מחר יום חדש, והוא רק שלי.
