שאולי, נגמר לנו השמן קנולה, וגם אבקת הכביסה מספיקה לעוד כביסה אחת, צילה עמדה בפתח הסלון, ידיה לחות מהכיור, מייבשת אותן על הסינר. צריך לעשות קנייה, הרשימה כבר לא קטנה.
שאול, מרותק למסך הטלוויזיה שבו מכבי תל אביב שוב לא קולעת, רק נענע בכבדות בכתף.
צילה, את יודעת מה המצב, נאנח מבלי להסיר עין מהמשחק. בעבודה שוב דוחים, המנהל אמר שאין שכר ותמריצים החודש. לפני יומיים נתתי לך את אחרוני השמונה מאות שקל. תסתדרי איכשהו.
צילה נשפה עמוק. את ה-תסתדרי הזה היא שומעת כבר חצי שנה ברצף. כאילו שמשפחת ישראלי בנויה מגומי הכל נמתח ונמתח ולא נקרע. בשקט חזרה למטבח, פתחה את המקרר ונתקלה במדף עגמומי: קופסת חמוצים, חצי סיר מרק עוף מאתמול, שבושל על גרוני תרנגולת, כי בשר אמיתי? לא קנו שלושה שבועות.
צילה עבדה כאחות ראשית בקופת חולים. משכורת קבועה, אבל עלובה למדי. כששאול היה מביא משכורת נורמלית, עוד היה מקום לחופשה באילת, לכמה בגדים חדשים, והמלפפון במקרר הרגיש בטוח. אבל אז, לפי שאול, התחיל משבר במשק. קיצוצים, אין בונוסים, מה שנשאר זה כמה גרושים בדיוק לתשלומי הארנונה, חשמל והדלק שלו.
וכך, כל נטל הבית קניות, הכביסות, הארוחות ירד על כתפיה של צילה. היא לקחה משמרות לילה, עבדה סופשים, שוברת את הגב כדי שמשהו יישאר בצלחת. ושאול? שאול חזר מהעבודה, התנפל על הספה והתלונן על המצב, רק שציפיותיו להופעת שלוש מנות על השולחן לא פסקו.
תסתדרי צילה לחשה לעצמה אל תוך קופסת החמאה הריקה. נשאר עוד להסתדר? עוד רגע הגומי ייקרע, ונאכל את השלט.
למחרת, כמו בכל ערב, נכנסה צילה לשופרסל. עמדה דקות ארוכות מול הקצב, בולעת רוק מול האנטריקוט, ויצאה בסוף עם חבילה של קיבות עוף. זול, לא מפונק. מתבשלים שעות עם שמנת המשפחה לא תרגיש בהבדל (או שכן). בקופה גרדה מהארנק את כל האגורות, נשארה עם נֵפֶש עצורה עד המשכורת הבאה.
בערב, קיבות העוף כבר מתבשלות, צילה מנגבת אבק בפרוזדור. שאול ישן. ארוחת הערב והמקלחת קרצו לו יותר מהעולם. פותחת את המעיל שלו לסדר בארון, ומגלה בתוכו משהו מתקשה דף נייר. מה לעשות, הרגל של אמהות בודקות, אולי יש טישו לא מגוהץ.
היא מוציאה את הדף לא פתק, לא קבלה מסופר. זהו דוח מאוטומט הכספומט. תאריך הערב, שעה 19:45. המילים יתרת חשבון: 27,450 ש”ח התנוססו עליה.
צילה חשבה שמדובר בטעות דפוס. אולי פספסה נקודה עשרונית? לא. המספר ברור לגמרי. עוד למעלה: הפקדת שכר: 7,800 ש”ח.
שבעת אלפים שמונה מאות. ובבית הוא הביא שמונה מאות בלבד.
צילה התיישבה על ההדום, הראש שורק. נזכרה איך פסעה בגשם עם מגפיים שיש בהם יותר חורים מאוויר, כי שוב אין תקציב, תתאפקי. איך ויתרה על רופא שיניים, נדחקה עם דקסמול. איך טחנה תפריטים של קיבות עוף.
העלבון, חמוץ ומבאיש כמו פח קפה אחרי שנה בבית, התגנב ללב. זה כבר לא סתם עלבון, זו בגידה: בעוד היא מוותרת לעצמה על בסיס יומי, הוא שומר ומתחבא מאחורי החשבון. למה? עוד אוטו? מישהי חדשה? או סתם קמצנות שאינה יודעת שובע?
היא מחזירה לו בשקט את הדף לכיס. התחשק לה להיכנס, לנער לו את הקרקפת, לענות יחד עם להשתיק אותו. אבל ויכוח לא יעזור; הוא יתחיל לשקר, להאשים, זה בלאגן של הבנק, זה לספר הפתעות.
לא. צריך לשנות טקטיקה.
במטבח, מכבה את הגז. קיבות העוף יפגושו בקרוב מקרר של סניף קופת חולים לא את המשותף בבית. אין כסף, אין אוכל, צוחקת לעצמה.
בבוקר, צילה יוצאת למרפאתה לפני הזריחה. הוא קם, מחפש קפה לא מוצא. רק צלחת ריקה ופתק: סליחה, הכל נגמר, כסף אין. תשתה מים.
כל היום, הראש עסוק ב-תכנית א ערב. בצהריים, לראשונה זה זמן רב, מרשה לעצמה להזמין תוספת עוף וסטייק בפס הרכבת של חדר האוכל לא רק סלט עגום. ליקוק שפתיים.
בערב, ידיה ריקות. אין קניות. אין שקיות. עמוד השדרה זקוף.
שאול חוטף אותה במסדרון. למה איחרת? אני רעב, גם עכבר לא מסתובב במקרר. קנית משהו?
לא, שאולי, לא עברתי בסופר.
מה זאת אומרת? מה נאכל?
אין מה. הסברתי לפני יומיים אין לי שקל בארנק, המשכורת תיכנס עוד יומיים. אני שרדתי רק על תה עם מים, אז תתאפק גם. משבר, זוכר?
הוא נפתח עליו פה כמו דלת חניון. את צוחקת? ואיפה המרק? העיקרית? תמיד המצאת משהו!
אין לי יותר רעיונות. מאבק ריק, קציצות אי אפשר לטגן מאוויר. כל אגורה שלי הלכה לחשמל ואוטובוס. אין תקציב.
הוא נשאר בפרוזדור, מתנדנד על הרגליים. ציפה שכמו כל אשת חיל סטנדרטית, תאלתר פנקס קסם או תיזיל מנה מעולם אחר.
נו, אליפות ומה אני עושה עכשיו?
תשתה מים. או תשכב. בחלומות פחות מרגישים רעב.
הוא, בפול גועל, רועש עם כל הדלתות, דופק מגירה, וכנראה מצא שארית פסטה יבשה כי מהר מאד הבית הריח מבצק רותח. צילה גיחכה. פסטה בלי שמן ובלי נקניקיות החיים של דונלד טראמפ מהרצליה
למחרת הכל חזר חלילה. צילה שוב אוכלת טוב בצהריים, קונה לעצמה קפה ומאפה בדרך מהעבודה ויושבת בפארק. לא סוחבת שום משקל. מגיעה עייפה ברגליים, אבל בשקט פנימי.
עכשיו הוא כבר כועס באמת.
זה כבר מוגזם, צילה! עוד יום פסטה ריקה? את עושה לי דווקא? את האמא של הבית או מה?
אני האשה שלך, שאול, לא פיית המטבח. תן כסף אלך לסופר, אבשל לך חמין, אטגן קציצות. מה קשה פה?
אמרתי, אין לי! הוא מתאמץ להישמע דרמטי, אבל העיניים רצות.
אז גם לי אין. נשארנו בדיאטה. בריא לגוף, טוב לנפש.
בערב, הוא לובש חולצה, מודיע על יציאה, חוזר אחרי שעה עם ריח שווארמה. היא שותקת כסף לשווארמה נמצא בציק-צק. אוכל, כל הכבוד.
עבר שבוע. בדירה השתלט אוויר טחוב של שותפים כושלים. היא לא מבשלת, לא שוטפת כלים אחרי שאול (הוא משאיר, היא לא נוגעת), הפסיקה לכבס לו.
אין אבקה, מסבירה בשלווה, נגמרה. כסף לקנות אין.
הוא נושף, מתעצבן, עובר מאשמה לרחמים ועד לאיומים.
התמלאת אבן! בסוף השבוע. אני עובד, מתעייף, מגיע לשפך! הכל פה מבולגן, אין אוכל, החולצות מקומטות! למה לי אשה כזו?
ולמה לי בעל כזה? צילה עונה, מסתכלת לו בעיניים שלא מסוגל לדאוג לבית לקצת לחם ואבקה? גם אני עובדת, גם אני נשחקת. אבל איכשהו כל המעמסה אצלי.
כי את אישה! זה התפקיד שלך!
התפקיד שלי לאהוב ולטפל כשמטפלים גם בי. משחק חצי חצי נגמר.
בשבת בבוקר, ריח של חמאה חמה ושקשוקה מאיר את הבית. מסתבר שכשהוא רוצה הוא יודע לבשל. שרוט סופשבוע, ביצים, גבינה וקפה על השולחן. הוא מזמין שבי, מצאתי קצת עודף במעיל, הצלחתי לקנות.
אריזה מושקעת של גבינה, עשר ביצים, חבילת נקניק איכותי קצת עודף, צילה כמעט פורצת בצחוק.
לא רעבה, תודה, תאכל. אתה תצטרך כוחות, עונה.
הוא אוכל, אבל העיניים קופצות. מביך.
צילה, מספיק עם ההצגה. לקחתי הלוואה מחיים מהעבודה, חמש מאות. קחי לכי תקני, תכיני משהו. אי אפשר יותר ככה.
שם שטר על השולחן. היא בוחנת. מחיים? איזו נשמה רחבה. מעניין מאיפה תחזיר הרי כסף אין.
אחזיר, מה זה משנה? לכי כבר!
טוב, אלך. אבל אקנה רק לי, אתה תאכל אצל חיים, אם הוא כזה נדיב.
את השתגעת?! זה לכל הבית!
לכל הבית? וכשהפקדת השבוע 7,800 ש”ח, זה של מי היה? וה-27 אלף שלך קרן לשיקום רווקים רעבים?
שאול קופא, עובר להילה אדומה. בדקת לי בארנק?! מעקבת אחרי?!
לא. ניקיתי את המעיל, מצאתי. תבין מה שמכאיב הוא לא הסכום. זה שאתה מסתכל בי סופרת שקלים, מוותרת על כלום ואתה אוכל באדישות, כאילו אני ברז מלא שיישאר לנצח! לא מתבייש?
חסכתי! צורח ומכה בשולחן. לְרֶכֶב! רכב חדש! שלי כבר קורס! הפתעה! את חמדנית!
הפתעה? הפתעה זה לקנות אוטו מתוך חסכון משותף, לא כשאשתך נאלצת לגנוב נייר טואלט מהעבודה. זה לא חסכון, זה טפילות. אכלת על חשבוני, חיית על חשבוני. די.
את לא מבינה! אני גבר, צריך לנסוע כמו בוס! ושוברים את הראש, מה כבר חודש חסכנו!
לא מתתי, מודה צילה אבל בפנים מת בי משהו. אין כבוד, אין אמון.
היא מחזירה את השטר.
קח. תקנה לך עתיד מבריק. או לאמא שלך. לי זה לא משנה. אני לא רוצה לחיות עם מישהו שרואה בי רק עוזרת בית.
את זורקת אותי? בגלל כסף?! הוא מתפלא באמת.
בגלל היחס. תארוז.
הוא לא עוזב מייד. יש ויכוח ארוך, התפרצות, נסיונות פיוס, הבטחות. היא איתנה. רואה מול עיניה איש זר קטן, עצבני, לא נדיב.
בערב הוא לוקח תיק.
תתגעגעי! זורק בסוף את תישארי לבד עם החתולים! אני אמצא מישהי שמעריכה!
בהצלחה, סוגרת מאחוריו דלת.
ברגע שסוגר, היא נוזלת לישיבה על הרצפה. חסרת כוח. הדמעות לא באות יש רק חלל.
במטבח נשארה אריזה של נקניק שאכול. זורקת לפח. מקרר ריק, רק קופסה עם קיבות עוף שלה הכל בסדר.
לפחות עכשיו אני יודעת לאן הכסף הולך, אומרת לאוויר.
עובר חודש.
היא חוזרת מהעבודה, משוטטת לאט. מאי פורח, האוויר צלול, ריח יסמין. נכנסת לארומה, קונה לעצמה עוגה פנסית, קוויאר קטן (במבצע!), גבינת קממבר אמיתי, דג פורל, יין לבן.
בקופה מעבירה כרטיס. כל חודש יש כסף. לבד זה יותר זול חשמל ומים ירדו, לא קונים שטויות, לא מעבירים שקלים לדלק או בירה.
בבית דולקת מוזיקה טובה. מכינה ארוחת פורל, בוצר ומזיגה מן היין, מתיישבת על אדן החלון.
פתאום וואטסאפ: צילה, מה נשמע? אולי נדבר? אני מתגעגע, מבין שטעיתי, לא הצלחתי לקנות רכב כסף-יש, אולי נתחיל מחדש? מתגעגע
מבט על המסך, לוגמית יין. נזכרת בצעקות ה-קיבות עוף. בזחילה על הגרוש האחרון. מוחקת חוסמת.
גם אני התגעגעתי, ממלמלת להרהור במראה מול הזכוכית, לעצמי. לחיים נורמליים. ואף אחד כבר לא יקח את זה ממני.
למחרת קונה מגפיים חדשים. הכי יקרים, עור רך, איטלקי לגמרי. גם סופש בצפון עם כל החיסכון שנשאר.
מסתבר שאחרי גירושין החיים לא נגמרים. הם, למעשה, מתחילים מחדש ומשתפרים פלאים.
