אלון, נגמר לנו שמן הזית, וגם אבקת הכביסה נשארה רק לעוד כביסה אחת, אמרה יערה בעודה עומדת בפתח הסלון, מנגבת את ידיה הרטובות על סינר הבד. צריך לעשות קניות, הרשימה כבר ממש ארוכה.
אלון לא הסיט את עיניו מהטלוויזיה, שם שידרו משחק ליגת העל, ורק משך בכתפיו בחוסר סבלנות.
יערה, את יודעת איך המצב, מלמל בלי להסתובב. שוב עיכוב במשכורת במפעל. המנהל אמר שאין בונוס אפילו. לפני יומיים נתתי לך את האלף השח האחרונים. תסתדרי איכשהו.
יערה נשפה עמוקות. את “תסתדרי” הזה היא שמעה שוב ושוב כבר חצי שנה. כאילו התקציב המשפחתי עשוי מגומי שאפשר רק למתוח אותו ולמתוח עד שיתפוצץ. היא שבה למטבח, פתחה את המקרר והביטה בעצב בצנצנת חמוצים בודדת ובסיר עם שאריות מרק הדגים של אתמול כי בשר נורמלי הם לא קנו כבר שבועות.
יערה עבדה כאחות ראשית במרפאה עירונית. השכר היה קבוע, אך צנוע. פעם, כשאלון הרוויח יפה, יכלו להרשות לעצמם חופשה בחו”ל פעם בשנה, החלפת בגדים, ומקרר שעמוס בכל טוב. אבל לפי אלון, מאז ‘משבר’ במפעל שלו, המשכורת קוצצה, אין בונוסים, ומה שנותר הולך רק לחשבונות ולדלק.
אז כל נטל הקניות והבית נפל עליה. היא לקחה משמרות נוספות, עבדה גם בשבתות, רק כדי לסיים את החודש. ואלון? הוא חזר מהעבודה עייף, התרסק על הספה, התלונן על אי הצדק העולמי אבל תמיד דרש ארוחת ערב מושקעת ומלאה.
תסתדרי לחשה לעצמה, מביטה על קופסת החמאה הריקה. אי אפשר למתוח יותר.
למחרת, אחרי העבודה, נכנסה לסופר. עמדה המון זמן ליד מדפי הבשר, הביט ברוב געגוע בסטייקים ושל בקר מובחר, ובסוף בחרה חבילת גריסים ועוף לא הכי טרי זול ומשביע. משכה מהארנק כל שקל שהיה לה, נשארה עם אפס עד המשכורת הקרובה.
בערב, בזמן שהחזה עוף התבשל בסיר, יערה ניקתה אבק במסדרון. אלון כבר נשם שינה עמוקה אחרי שאכל ארוחה טובה, לגם שתי בירות שלפי דבריו קנה “מכסף קטן שנשאר”.
היא סידרה את המעיל שלו ומצאה משהו בכיס הפנימי. היא לא התכוונה לחטט, אבל הרגל של הכביסות גבר. האצבעות שלה נתקלו בנייר מקופל קבלה.
אבל לא מסופר. זו הייתה קבלה מהכספומט, מודפסת ממש מאתמול בערב. יערה פתחה ועמדה להיעלם אל תוך הקרקע.
“יתרה בחשבון: 34,200 ש”ח”.
יערה מצמצה. אולי טעתה בקריאה? לא. המספרים היו ברורים. גם הייתה רשומה העברה אחרונה: “הפקדת משכורת: 7,800 ש”ח”.
שבעת אלפים שמונה מאות. אבל הוא נתן רק אלף. ואמר שזה הכל.
יערה התיישבה על הפוף במסדרון, לבה הולם. נזכרה איך הלכה בחורף במגפיים קרועים כי אלון אמר לחכות עוד חודש. איך כאבה שיניים ולא הלכה לרופא, איך צמצמה הכל. בזמן שהוא חוסך עשרות אלפי שקלים.
כעס צורב הציף אותה בגידה של ממש, לא פחות. בזמן שהיא קונה טמפונים בשקל תשעים ומוותרת על תה, הוא אוגר כסף אולי לרכב חדש, אולי לאשה אחרת, אולי סתם קמצנות.
יערה הכניסה את הפתק חזרה לכיס. יכלה לפרוץ לחדר, לזרוק לו את הקבלה בפרצוף, לצעוק, אולי לשבור צלחת. התאפקה. ריב לא יעזור הוא רק ישקר, יתחמק, יגיד שזו הפתעה.
צריך לחשוב אחרת.
היא כיבתה את הסיר. החזה עוף עבר למכל בתוך התיק שלה. למקרר הוא לא נכנס.
“אם אין כסף אין אוכל”, חשבה בסיפוק.
למחרת יצאה מוקדם, לא הכינה לאלון שום ארוחת בוקר. על השולחן היה רק שלט “נגמרו המצרכים, מצטערת. תשתה מים”.
במרפאה העבירה את היום על אוטומט, אבל התכנית לא הרפתה ממנה. בצהריים בירכה את עצמה עם ארוחת גולש שלמה, אפילו ניצלה את ההפסקה לאכול קינוח ושתייה לראשונה זה חודשים.
כשחזרה בערב, ללא כל שקית כבדה, פגשה את אלון בכניסה מבטו היה זועף.
יערה, למה כל כך מאוחר? אני רעב, אין מה לאכול בבית, אפילו ביצים אין! הלכת לסופר?
יערה הורידה את המעיל בניחותא.
לא, לא הלכתי, אלון.
מה זאת אומרת? אז מה נאכל?
אין מה לאכול, ישבה על הספה עם ספר. אמרתי לך אין כסף, אקבל משכורת רק מחרתיים. היום שתיתי תה בלי סוכר בעבודה, תעמוד גם אתה. משבר, לא?
אלון נפעם.
את לא רצינית. איפה המרק והקציצות?
נגמרו לי הרעיונות. אי אפשר לעשות קציצות מאוויר. הוצאתי הכל על חשבונות ותחבורה. התקציב ריק.
הוא עמד והביט בה בשוק תמיד חשב שתמצא פתרון, תלווה מחברה, תבלע את הגאווה, או תפנה למדף נסתר.
נו באמת מלמל. אז מה נעשה?
תשתה מים. או תלך לישון מוקדם ברעב מרגישים פחות.
אלון התעצבן, טרק דלת, הלך לחרוש את המטבח. מצא קצת פסטה יבשה וסירח הבית בריח בצק מבושל. יערה חייכה לעצמה פסטה בלי שמן, בלי נקניק, זה ממש תפריט לאיש עם מאות אלפי שקלים בבנק.
למחרת שוב אכלה ארוחה טובה בעבודה, קנתה לעצמה קפה ומאפה, נהנתה באיטיות בספסל בפארק. חזרה הביתה חמושה בשלווה שאין לה שום משקולת על ידיים.
אלון קיבל אותה כבר בכעס גלוי.
זה כבר לא מצחיק, יערה! יומיים אני אוכל פסטה ריקה! מה את עושה כאן בכלל? מי מנהל את הבית?
אני אישה, לא קוסמת, ענתה. בלי כסף אין קניות. תביא כסף יהיו אוכל וארוחות. מה הבעיה?
אמרתי שאין לי! התפרץ, העיניים ריצדו. שוב עכבו.
גם לי אין. נו, אז שומרים על הדיאטה. זה בריא.
בערב אלון יצא במפגיע, חזר מריח משווארמה כן, היה לו כסף לשווארמה. כלום נוסף הוא לא הביא.
כך עברה לה שבוע שלם. שבוע קר ונוקשה בבית. יערה לא בישלה, לא שטפה כלים אחרי אלון (שהשאיר את הלכלוך בכוונה), והכביסה לא הייתה.
נגמרה האבקה, ענתה לשאלותיו. אין תקציב לחדשה.
אלון נהיה רותח, התלונן, תקף ואז ניסה לעורר רחמים.
התקשחת! צעק עליה בסוף השבוע. אני עובד, מתיש את עצמי, וחוזר לדירה מגעילה! אין אוכל, ואין לי בגדים ראויים! למה לי אישה בכלל?
ולמה לי בעל שלא יודע לדאוג ללחם וחבילת אבקה? הביטה בו ישר בעיניים. אני עובדת קשה לא פחות, אבל משום מה אני צריכה לבד לדאוג להכל.
כי את אישה! זה התפקיד שלך!
התפקיד שלי הוא לאהוב ולדאוג כשדואגים גם לי. אבל משחק חד-צדדי נגמר.
בשבת בבוקר התעוררה לריח מפתה. טיגון נקניקיות וביצים. נכנסה למטבח אלון אכל חביתה עם עגבניות ונקניק דוקטור, קפה מהביל ולחם עם גבינה צהובה.
כשראה אותה, בלע במהירות, התנער.
תראי, מצאתי כמה שקלים במעיל חורף, קפצתי לסופר. שבי איתי אם את רוצה.
יערה התיישבה מולו. על השולחן מוצרי פרימיום. “כמה שקלים” חייכה בלב.
תודה, אני לא רעבה, שיקרה. חיכתה לראות עד איפה יילך.
אלון אכל, התעלם ממנה במבוכה.
תשמעי, יערה, בואי נפרום את הסיפור הזה. לקחתי הלוואה מחבר הנה חמש מאות ש”ח, לכי תקני אוכל, תבשלי סיר נורמלי. אי אפשר ככה להמשיך!
הניח שטר על השולחן. יערה הביטה בו, אחר כך עליו.
הלוואה מחבר? חזרה אחריו. וואלה, חבר טוב. איך תחזיר לו? הרי אין משכורת.
אחזיר, מה את נדבקת? קחי, לכי תקני.
יערה החזיקה את השטר.
אוקיי, אני אקנה אבל רק לעצמי. אתה תאכל אצל החבר הנדיב שלך.
מה את מבלבלת?! קפץ, הפיל את הכיסא. זה כסף של שנינו! למשפחה!
למשפחה? קולה נהיה חד וצלול. וכשקיבלת 7,800 ש”ח לפני שלושה ימים, של מי זה היה? וה-34,200 ש”ח קרן החירום של גברים רעבים?
אלון קפא, פניו הלבינו ואז הסמיקו.
מה חיטטת לי בכיסים? ריגלת אחרי?
אל תתחמק, אלון. מצאתי קבלה תוך כדי ניקיון. הכי פוגע זה לא שהחבאת. זה שראית אותי מקבצת שקל לשקל, בזמן שאתה חוסך ושולח אותי לרחם על עצמי ולהתבייש. לא בושה לך?
חסכתי! צעק והכה בשולחן. חסכתי לאוטו! הקורולה הזאת גוססת! רציתי להפתיע! את רק לכסף רצה!
הפתעה? צחקה מרה הפתעה זה לקנות רכב ולא לגרום לאישה לחרפת רעב. הפתעה זה להחליט יחד ולחסוך. מה שעשית זה לחיות על חשבוני. פרזיט.
מה את מבינה! אני גבר, מגיע לי רכב נורמלי! חודש של חיסכון, לא קרה כלום.
לא מתתי, ענתה. אבל משהו בתוכי מת. הכבוד. האמון.
הניחה את השטר על השולחן.
קח את הכסף. תקנה כרטיס.
לאן?
לעתיד שמח. למלון. לדירה להשכרה. לא אכפת לי אני לא חיה עם מי שרואה בי עוזרת ולא שותפה.
את בועטת אותי? בגלל כסף?
לא בגלל כסף. בגלל היחס. תארוז.
הוא לא עזב מיד. היה ריב מתמשך צרחות, האשמות, אחר כך הצעות פיוס, הבטחות למעיל פרווה, ואז שוב צעקות. יערה נותרה יציבה. הפעם נגלה לה גבר זר, קמצן, מריר.
בערב הוא ארז ותיק.
תצטערי! מי יסתכל עלייך בגיל ארבעים וחמש? תישארי לבד עם החתולים. אני כבר אמצא אישה אמיתית שמעריכה!
בהצלחה ענתה וטרקה אחריו את הדלת.
כשנעל התנעל, התיישבה על הרצפה. לא נשארו כוחות. לא היו דמעות, רק ריק עצום.
נכנסה למטבח, זרקה את עטיפת הנקניק היקר לפח, פתחה מקרר שהיה כמעט ריק מלבד הקופסה עם העוף ששכחה.
לא נורא, אמרה בקול. עכשיו אני יודעת בדיוק לאן הולך כל שקל שלי.
עבר חודש.
יערה חזרה מהעבודה באיטיות. מזג האוויר היה כבר אביבי קציצות סיגליות, ריח ירוק חדש. נכנסה לסופר האהוב עליה. בלי לחץ, שלפה מהמדף קופסת איקרה (במבצע!), גבינה כחולה איכותית, בקבוק יין לבן טוב, ירקות טריים, פילה דגים מובחר.
בצק אאוט שלפה כרטיס ועכשיו תמיד יש לה כסף. התברר, לבד הזול הרבה יותר: חשמל ומים ירדו, פחות אוכל, אין יותר הוצאות על בירה, סיגריות, תני לי דלק, תני לי לטסט.
בבית הדליקה מוזיקה טובה, בישלה דג, מזגה לעצמה יין והתיישבה מול השמש השוקעת.
הטלפון התעורר. הודעה מאלון.
“יערה, מה שלומך? אולי נדבר? הבנתי שטעיתי. לא קניתי את האוטו. הכסף נשאר. נתחיל מחדש? מתגעגע”.
יערה הביטה במסך, לגם שלוק קר, נזכרה איך צעק עליה על “עוף”. נזכרה את ההשפלה שבקבול לאבקת כביסה.
מחקה את ההודעה, חסמה את המספר.
גם אני התגעגעתי, אמרה להשתקפות שלה בחלון הלילה לעצמי. לחיים נורמליים. יותר לא אוותר על עצמי.
למחרת קנתה לעצמה מגפיים חדשים, יקרים, מעור רך. וגם הזמינה מקום במלון ספא לשבועיים. בדיוק עם מה שחסכה מאז.
החיים אחרי גירושין, גילתה, לא נגמרים. הם הופכים להיות טעימים ואמיתיים.
