בעלי הכריח אותי לבחור בין אמי החולה לנישואינו, ואני עדיין לא מאמינה שהמילים האלו יצאו מפיו. היינו נשואים שמונה שנים כאשר אמא שלי חלתה. מחלה קשה, לא משהו חולף. אני בת יחידה לא היו לי אחים או אחיות. נותרתי לבדי מולה.
התחלתי לרוץ בין העולמות, כמו חלום שבו אני פוסעת בין עננים של עייפות. קמתי בבוקר לעבודה בתל־אביב, אחר כך עברתי דרך הבית של אימא ברחובות, הבאתי לה אוכל ותרופות, ואז טסתי בחזרה לראשון־לציון לילדים ולבעלי. ישנתי שלוש־ארבע שעות בלילה, הצללים העמוקים מתחת לעינַי כמו חמסין מתמשך. הגוף היה כבד והלב דופק כמו תוף חלול, אבל פה לא נשמעו תלונות האמנתי שזה זמני, שהוא יבין.
אבל פתאום, צלו של בעלי עבר מעל הבית. כשהתעכבתי אצל אמא, הפנים שלו היו קפואות. כשדיברתי איתה בטלפון, היה סורג גבותיו. יום אחד אמר: “את כבר לא כמו שהיית. את תמיד שם, כאן את כמו רוח.” עניתי שאמא צריכה אותי. ואז הוא פלט: “אז תשלמי למישהי, שיבואו לעזור לה.”
ניסיתי להסביר שאין לי שקל פנוי לאחות טיפלה, והאמת אימא שלי סומכת רק עליי. הוא החל לומר שהבית שלנו הפך למלון, שאני נכנסת ויוצאת, שאת כל תשומת ליבי אני משקיעה במקום אחר. התלונן שהוא כבר לא בראש סדר העדיפויות שלי. נקרעתי, חצויה בין עולמות סוריאליסטיים.
המשבר הגדול היה באחת השבתות. חזרתי מחדר מיון, עם ריח חיטוי ומשמרות לבנות. לא הצלחתי לשמוע את עצמי מהעייפות. נכנסתי, והוא עמד מול הדלת, קר כקרח, ואמר: “כך זה לא יכול להמשיך. או שאת ממשיכה להציל את אמא שלך, או שאת נשארת איתי ומצילה את הנישואים שלנו.” שאלתי אם הוא באמת מתכוון. הוא הביט בי מבט של ים המלוח בלילה, ואמר: “כן. אני לא אחיה עוד מקום שני.”
באותה לילה לא עצמתי עין. ראיתי את אמא בתוך ביתה, לבד, חולה, אוחזת בידי כאילו זו היתד האחרונה בעולם. חשבתי על הילדים, על הבית, על כל השנים. ודבר לא ראה את המאמץ שלי, כאילו אני שקופה. אף אחד לא שמע.
בבוקר הלכתי שוב לאמא ברחובות. היא שכבה רזה, כשהיא ראתה אותי חייכה כאילו הענקתי לה מנץ חדש למחזור השנה. היא אחזה בידי ולחשה: “תודה שנשארת איתי.” ברגע הזה ידעתי: לא אעזוב אותה, לא משנה מה. כשחזרתי לראשון־לציון, אמרתי לבעלי: “אני לא בוחרת. אם תכריח אותי הפתרון ברור.”
באותו אחר הצהריים אסף שני מזוודות. אמר שאני הרסתי את הבית, שתמיד שמתי את אימא ראשונה. נשארתי קפואה, לא יודעת אם עכשיו איבדתי בעל, או שמא שמרתי על הכבוד שלי.
היום אני חיה בין בית־החולים לבית. עייפה כן; עצובה גם. אבל אני ישנה רגוע בלילה. מנסה לשכנע את אמא לבוא לגור אצלי, אולי יהיה קל יותר. לפעמים אני חולמת שאנחנו שתינו שטות בתל־אביב לצד נחל הילדות.
הייתם בוחרים כמוני?
