תקשיבי, אני עדיין לא מאמינה שהמילים האלה יצאו לו מהפה בעלי אמר לי לבחור בין אמא החולה שלי לבין הנישואים שלנו, ואני עוד לא עיכלתי את זה לגמרי. היינו נשואים שמונה שנים, ואז אמא שלי חלתה לא משהו קטן. אני בת יחידה, אין לי אחים ואחיות, אף אחד חוץ ממני.
בהתחלה ניסיתי להחזיק הכול ביחד. הייתי קמה מוקדם, הולכת ישר מהעבודה לדירה של אמא שלי, מביאה לה אוכל ותרופות, ואז חוזרת הביתה לטפל בילדים וביאיר, בעלי. בקושי ישנתי ארבע שעות בלילה במקרה הטוב. הייתי עייפה בטירוף, עיניים שחורות, הראש והגוף כבדים, אבל לא התלוננתי לרגע. אמרתי לעצמי זה תקופה, זה יעבור, הוא יבין.
אבל בשלב מסוים שמתי לב שהיחס שלו משתנה. אם איחרתי כי הייתי אצל אמא שלי, היה לו פרצוף. אם דיברתי איתה בטלפון היה מתעצבן. יום אחד הוא פשוט אמר לי: את כבר לא אותה אישה. תמיד את שם, פה את כמעט לא קיימת. ניסיתי להסביר לו שאמא צריכה אותי, והוא אמר: אז תשלמי למטפלת.
אמרתי לו שבעיקרון אין לי מאיפה לממן מטפלת, ואמא ממילא סומכת רק עליי. ואז התחיל להגיד שהבית הפך להיות מלון, שאני רק נכנסת ויוצאת, שבקושי מתייחסת אליו, שהוא מרגיש שבשבילו אני תמיד מקום שני. הרגשתי שקורעים אותי לשניים.
המריבה הכי קשה שלנו הייתה יום ראשון אחד. רק חזרתי איתה מחדר מיון, עייפה, עם בגדים מסריחים של בית חולים. ברגע שנכנסתי בדלת, הוא זרק לי בכזה קרירות: אני לא מוכן שזה ימשיך ככה. או שאת ממשיכה להציל את אמא שלך, או שאת נשארת איתי ומצילה את הנישואים. הסתכלתי עליו ואמרתי רק: אתה רציני? הוא הסתכל לתוך העיניים שלי, אמר: כן, אין מצב שאני חי עוד עשר שנים בתחושה שאני מספר שתיים.
באותו לילה לא עצמתי עין. חשבתי על אמא, לבד שם, חולה, מסתכלת עליי כעל האחרונה שנשארה לה. חשבתי על הילדים, על הבית, על כל השנים שלנו יחד. ויותר מהכול על זה שאף אחד לא ממש רואה כמה קשה לי, כמה אני מתאמצת, כמה כואב לי.
למחרת בבוקר הלכתי אל אמא שלי. היא הייתה חלשה כל כך, אבל כשנכנסתי היא חייכה, החזיקה לי את היד ולחשה: תודה שלא עזבת אותי לבד. באותה שנייה ידעתי אין מצב שאני משאירה אותה. חזרתי הביתה ואמרתי ליאיר אני לא בוחרת, ואם אתה מכריח אותי הבחירה ברורה.
באותו אחר צהריים הוא ארז שני מזוודות, אמר שאני הרסתי את הנישואים, שאני תמיד שמתי את אמא שלי קודם. נשארתי שם, בסלון, רועדת, לא בטוחה אם עכשיו איבדתי בעל, או שהצלחתי לשמור על הכבוד שלי.
היום אני חיה על הקו בית, בית חולים, ילדים. עייפה כן. עצובה גם. אבל לפחות ישנה בלילה. מנסה לשכנע את אמא שתעבור אליי, אולי יהיה טיפה קל יותר.
תגידי, מה את היית עושה? היית בוחרת אחרת?
