בעלי אילץ אותי לארח את ערב הבנים שלו בזמן שאני עם צווארון ואז נכנסה אמא שלו.
בעלי פצע אותי בתאונה, ואחר כך סחט אותי כלכלית. חמותי שמה לזה סוף.
אני אם טרייה, בת 33, עונדת צווארון קשיח, כי בעלי, דביר (34), לא הצליח להתאפק מלהסתכל באינסטגרם ברמזור. עכשיו הוא מאיים לחתוך לי את הגישה לכסף בזמן שאני מחלימה. כבר חשבתי שאני לכודה, עד שמישהי מהמשפחה התערבה.
יש לנו בת בת שישה חודשים, שי. לפני שבועיים, חזרנו מהביקור אצל רופא הילדים. שי בכתה, הסתובבתי חצי גוף כדי להגיש לה את המוצץ. דביר היה צריך להתרכז בנהיגה, אבל הטלפון שלו הבהב במתקן הכוסות והוא צחק, יד אחת על ההגה והשניה מקלידה.
אני זוכרת שאמרתי לו, “הנה, הרמזור עוד רגע מתחלף”. פתאום חשתי איך הגוף שלי עף קדימה, הראש נזרק לצד, כאב צורב ולבן מתפוצץ מהעורף לכתף. במיון חיכתה לי פסיקה קשה: מתיחה צווארית חמורה ולחץ על עצב. פסיקה: צווארון בלי להרים, בלי להתכופף, לשבועות, אולי חודשים.
האיומים
הייתי תמיד עצמאית, עבדתי בשיווק, הייתה לי קופת חיסכון פרטית. פתאום לא יכולתי אפילו לשטוף שיער, להרים את הילדה או לחלוץ נעליים. ביומיים הראשונים דביר עוד היה בסדר, אף שהתלונן על חיתולים. ואז הגיע יום ההולדת שלו.
בדר”כ אני מארגנת, השנה חשבתי שנבטל. דביר נכנס באדישות: “בשישי באים החבר’ה. ערב משחקים. כבר אמרתי לכולם”. כשביקשתי לא לארח, הוא נאנח כאילו הרסתי לו את הרכב.
אם את לא מארחת, חתך אותי, אל תצפי שאעביר לך כסף. אני לא מממן רביצה. זה כאב יותר מהפגיעה הפיזית. החלטה משותפת שלי ושלו הייתה שאהיה בבית עם שי חצי שנה אבל פתאום הכסף הוא שלו ואני סתם דיירת מתרפסת.
המסיבה ממומנת מהחסכונות שלי
פחדתי שיחסום לי את הגישה לחשבון, אז עשיתי מה שצריך. לקחתי משארית החיסכון האישי, עוד מהרווקות, ושכרתי חברת ניקיון, הזמנתי אוכל ושתייה ב-2,200 שקל. קרן החירום שלי מימנה את המסיבה של דביר, כי כנראה הכאב שלי לא היה חירום מספיק.
בשישי בערב, הבית היה נוצץ. דביר טפח לי על הירך, כמו למשרתת: “נו, אמרתי לך שזה לא ביג דיל”. הערב המשיך ברעש, אני ניסיתי לשנות תנוחה על הספה בלי לבכות. שמעתי אותו אומר לחבר’ה: “היא הרי בחופשה כיף לה להתמרח כל היום עם התינוקת”.
הביקור שלא ציפיתי לו
פתאום נשמעה דפיקה בדלת. דביר קם בעצבים, חשב שזו הפיצה ונעמד נדהם. בפתח עמדה אמא שלו, אילנה. היא סקרה את הבית: הבירות הפזורות, הקרטונים מהקייטרינג ששילמתי עליהם, אני עם צווארון קשיח, ומוניטור התינוקת מהבהב על השולחן.
“אתה בא איתי. עכשיו”, אמרה לדביר בקור. החברים שתקו. אילנה נכנסה פנימה ואמרה להם: “גברים, תיהנו מהערב, הבן שלי הולך”.
כשדביר ניסה למחות שזה יום ההולדת שלו, אילנה קטעה: “הבית הזה, אני עזרתי לך לקנות. איימת על אשתך המוקרבת כי לא ויתרת על טלפון ברמזור? או שאתה הופך לבעל אמיתי, או שתהיה לבד. הלילה תישן אצלי ותחשוב איזה גבר אתה רוצה להיות”.
הביטחון
החברים נסוגו במהרה. דביר יצא אחריה, ראשו מורכן, אפילו לא הביט בי. אילנה חזרה אלי, התיישבה לידי וליטפה את ידי. פרצתי בבכי עז. היית צריכה להתקשר אלי מההתחלה, לחשה. אחר כך ניגשה לסדר ולנקות את כל הבית, הבטיחה לי שאני לא לבד.
עכשיו דביר גר אצל אמא שלו. בוכה, מבקש סליחה, אומר שהיה אכזרי ואגואיסט. אני לא יודעת אם הנישואים ישרדו, אבל יודעת שאני זקוקה לזמן, טיפול, ובעל שיראה בי שותפה, לא עובדת שכירה.
כשהקארמה דפקה על הדלת, היא לבשה את הסוודר של אילנה ואמרה: “אשתך נשארת. אתה לא”.
