אמא עוברת אלינו מחר בבוקר. כבר סגרתי עם הדוד רוני שיעזור להעביר את הדברים. ודי עם הפרצוף הזה, נעמה, אין לנו ברירה. הייתה לה עליית לחץ דם מסוכנת, היא חייבת השגחה מלאה, אוכל ביתי ושקט. את גם ככה בבית, עובדת מהבית לא ביג דיל בשבילה להכין לה מרק ולמדוד לה לחץ דם.
אודי זרק את זה עליי בטון שלא משאיר מקום לערעור, ותוך כדי המשיך לאכול את הקובה סלק שלו כאילו מבחינתו הדיון נגמר. אני עמדתי שם, חותכת לחם, היד באוויר עם הסכין, מביטה בקרום הכהה של החלה. הרגשתי איך הכל בתוכי קופא ואז מציף בי חום.
שמתי את הסכין לאט על הקרש, הסתכלתי על אודי בעלי, שכבר עשרים שנה יחד, יושב בפינה שהוא כל כך אוהב במטבח הקטן והנעים שסידרתי בעצמי, וקובע לי את החיים. כאילו אני איזה אפליקציה למיקרוגל ולמד לחץ דם.
אודי, אמרתי בשקט, אבל עם אותו טון פלדה ששנים מסמן שאני כבר לא בולעת יותר. לא שמתי לב אם הוא קלט. שאלת אותי בכלל? יש לי דוח שנתי על הראש. אני עובדת מהבית, אני לא “יושבת בבית”. יש הבדל ענק. אני צריכה שקט, לא ריצה אחרי תרופות ותלונות על החיים.
סוף סוף הוא הסתכל עליי מבולבל, קצת עצבני.
נו, נעמה, מה את עושה עניין? זו אמא! בן אדם קרוב. מה נעשה? בית חולים לא משאירים הרבה זמן, מטפלת יקרה מדי אין לנו כסף לזה, בקושי גומרים כל חודש עם המשכנתא והאוטו. את כל היום מול מחשב, מה אכפת לך לעצור חמש דקות?
חמש דקות? חייכתי לצערי. אמא שלך, ריקי, היא במשרה מלאה. תזכור איך היה שנה שעברה בקיץ אצלך בדירה: תמיד יש לה תלונה התה חם מדי, הכרית קשה מדי, השמש מסנוורת. אז עוד הייתה בריאה. איך תסתדר כשכולם סביבך בטוחים שהיא חולה?
את מגזימה, נפנף אותי. אמא פשוט אוהבת סדר. ובכל מקרה, זה זמני. חודש-חודשיים והיא תחזור לדירה שלה. את חייבת להפגין רחמים, את אישה, את יודעת.
“חייבת”. המילה הזאת חתכה אותי כמו סכין. כל החיים הייתי חייבת. חייבת להיות עקרת בית טובה, אמא למופת (עד שהבת הגדולה עברה לגור עם שותפה בתל אביב), אשת זוגיות תומכת, עובדת אחראית. ופתאום, בגיל ארבעים וחמש, אחרי שהילדים גדלו, אחרי שסוף סוף התקדמתי בעבודה שוב מחזירים אותי להיות חייבת.
ריקי, החמות שלי, כל החיים שלה ניהלה מחלקה במכולת, תמיד רגילה לנהל ולשלוט בכל. כל כאב ראש שלה חירום לאומי. הפעם, אודי החליט להעביר אליי את כל נטל ה”השתתפות”.
אני לא יכולה, אודי, חתכתי. יש לי תוכניות אחרות.
איזה תוכניות, סדרות? לעג.
קיבלתי הצעה לנהל חשבונות רשת חנויות. זה תפקיד ענק, המון אחריות והכנסה משמעותית. אני לא יכולה להפסיק כל רגע לטובת האמא שלך.
תוותרי, היה קליל ולחץ עוד לחם. נסתדר, הבריאות של אמא יותר חשובה. אל תהיי אגואיסטית, נעמה. מחר ב-10 אנחנו מביאים אותה. תכיני את החדר של ליאת, תחליפי מצעים. ותבשלי מרק עוף, היא לא יכולה לאכול דברים שומניים.
הוא הלך מהמטבח, בטוח שמילה שלו אחרונה. תמיד זה היה כך מפספס שהפעם זה באמת לא יקרה. בעבר רק אמרתי ומיד ביצעתי, אבל עכשיו הבנתי: אם אני מסכימה, זה סוף הסיפור שלי. אני אהפוך למטפלת בלי תשלום, לפרק הזמן הלא-ידוע שנשאר לה.
נזכרתי בשיחה עם המנהלת שלי, דפנה, מהבוקר.
“נעמה, אנחנו פותחים סניף באשקלון. אני צריכה מישהי להרים שם את הכל מאפס. חודש, אולי חודש וחצי. דירה על חשבון החברה, שכר כפול. את הכי מתאימה. אני רק צריכה תשובה עד מחר.”
בבוקר עוד התלבטתי. לנסוע למקום אחר, לגור לבד, להשאיר אותו. זה הרגיש לא נכון אז. עכשיו, הבטתי בצלחת הריקה שלו והבנתי: זו לא סתם עבודה. זה חבל הצלה.
סידרתי את הכלים, נכנסתי לחדר שינה, פתחתי מזוודה.
מה את עושה, ממיינת בגדים? שאל מהספה, לא מזיז את העיניים מהטלוויזיה.
אני נוסעת, אודי, עניתי בשקט, סוגרת בגדים.
הוא הנמיך את הטלוויזיה.
נוסעת? לאמא שלך? היא הרי בצפון.
לא, לאשקלון, לחודש וחצי, לעבוד על הפרויקט.
השקט בחדר החריש. הוא הביט בי כאילו צץ לי קרן במצח.
את לא רצינית. איזו נסיעה? ומה עם אמא שלי? מי יטפל בה?
אתה, אודי. אתה הבן. לא מישהו מהרחוב.
השתגעת?! הוא קפץ. אני עובד! אני יוצא לפני שבע, חוזר לקראת הערב! מי ימדוד לה לחץ דם, מי יבשל?
תצא לחופשה, תבקש שעות גמישות. הרי הצעת לי לוותר על העבודה לטובת המשפחה תדגים חמלה בעצמך.
זאת נטישה! פניו האדימו. זה בכוונה? את ברחת לי?!
לא. הציעו לי בבוקר. התלבטתי. אתה עזרת לי להחליט. צדקת צריך כסף, ועדיף להפוך משכורת נוספת למשכורת עיקרית. ואם אי אפשר להחזיק למטפלת, לפחות נסיעות כן.
המשכתי לארוז ברוגע. מברשת, לילה, בגדים לבית, לפטופ. אודי צעק ואיים בגירושים.
איך את עוזבת אותי עם אמא שלי?! הוא ניסה לרגש.
היא נשארת עם הבן שלה, תיקנתי. הזמנתי מונית. הרכבת עוד שעתיים.
אני לא אתן לך! הוא סגר את הדלת.
עמדתי מולו, הבטתי לו בעיניים.
אני אתן לעצמי. עשרים שנה בישלתי, ניקיתי, סבלתי את אמא שלך. נשבר לי להיות כנועה. עכשיו הזמן שלי. זוז, אודי. אחרת אני באמת מגישה גירושין ולוקחת חצי מהדירה.
הוא נסוג. הוא לא ראה אותי אף פעם ככה. לא “נעמי המרצה”, אלא מישהי אחרת. ודלת היציאה נסגרה.
בבוקר, ריקי הגיעה לדירה כמו מלכה עם שלוש מזוודות ענקיות מלאות קופסאות פלסטיק עם קומפוט, שמיכות ישנות וצנצנות זכוכית.
איפה נעמה? שאלה בקול עצוב, מתמקמת על המיטה של ליאת. הייתי צריכה כרית יותר רכה, פה יש רוח.
נעמה… נסעה, מלמל אודי, מניח את המזוודה. שלחו אותה דחוף להדרכת עובדים.
היא הדרמטית קפאה, יד על הלב.
נסעה? מי יטפל בי? אני צריכה כל שלוש שעות מרק, עם סדר! אודי, איך היא עזבה אותך לבד במצב כזה? זו התעללות!
אני אטפל בך, אמא.
מהר מאוד התחיל הגיהינום.
אודי כמובן לא יצא לחופשה הבוס לחץ, היו לו פרויקטים. ניסה לעבוד חלק מהימים מהבית זה לא החזיק מים.
בשבע בבוקר ריקי דפקה עם המקל על הקיר (הביאה אותו, אבל קפצה מצוין).
אודיק, לבדוק לי לחץ דם! תבדוק, אני מרגישה שאני מתה.
אודי שפשף עיניים, ביקש לישון, תפס את המכונה. אבל הכל היה בסדר, ובכל זאת טיפות, תה עם שתי כפיות סוכר ולא לערבב, גרביים חמות.
אוכל? הוא יודע רק חביתה ופסטה הדייסה נשרפה.
אתה מנסה להרוג אותי! בכתה אמא שלו על הדייסה. נעמה בטח חינכה אותך לזה!
אחרי זה הוציא לעבודה, השאיר לה טרמוס ולחמניות, ובמהלך היום טלפונים בלי הפסקה.
אודי, איפה השלט?
אודי, קר לי, תסגור תריסים!
אודי, שכחתי אם לקחתי תרופה אדומה או כחולה… תחזור עכשיו!
בערב חזר לבית מבולגן, ריקי למרות “הגבלת התנועה” הספיקה לבדוק את כל הארונות.
פה אבק! קיבלה אותו בכניסה. ניסיתי לנקות, אבל כאב ראש. ונעמה, שתדע, מלוכלכת. והאורז שלכם בשקיות יבואו חרקים.
אודי בלי כוח, חימם שניצלים קפואים, רחץ כלים, הקשיב לה על כמה רע לו וכמה האישה שלו רעה.
אחרי שבוע אודי כבר הלך כחול ועייף. שכח דו”חות, קיבל נזיפה מהבוס. בבית בלתי נסבל. ריקי רצתה תשומת לב, שיחה ורחמים כל היום.
אמא, אולי תראי סידרה? אני צריך לעבוד, התחנן.
העבודה זה יותר חשוב ממני?! נגמרה בסצנה. תזכור, אם אמות, מי יטפל בך?
פעם בשובו מהעבודה תפס אותה על כיסא, מנקה מנורה, קפצה כאילו אין כאבים ואז שמעה שהדלת נפתחת, חזרה למיטה מהר, הסתתרה.
אודי, באת? אני גוססת, לא הצלחתי לקום, אולי תביא לי מים…
הוא הבין: משהו נשבר. נמאס לו.
אמא, אמר בשקט. ראיתי.
מה ראית? מנסה להיתמם.
איך את עלית על הכסא. את בריאה, אמא. סתם מציגה שאת חולה ומשגעת אותנו.
אתה חצוף! התחילה להשתולל. ניקיתי בשבילך! איך לא תודה לי?
אני ישן ארבע שעות בלילה, מאבד את העבודה מרוב טיפול. נעמה ברחה בגלל זה. כל זה הצגה.
בערב סוף סוף התקשר אליי.
נעמה… היי.
היי, אודי. משהו קרה? אמא שלך בסדר?
יותר מדי בסדר. נעמה, טעיתי. אני גמור. ראיתי איך היא מטפלת במנורה בעצמה, דקה אחרי שהתלוננה שהיא לא קמה מהמיטה.
התחלתי לצחוק.
היו לי תחושות, אודי. חולה לחץ דם לא קופצת.
מתי את חוזרת?
עוד חודש. חתמתי. לא יכולה לעזוב.
חודש… לא אחזיק מעמד.
בהחלט כן. תלמד דרך זה משהו על טיפול ועבודת בית. זה מנקה את הראש.
מצטער, נעמה. הבנתי שטעיתי העבודה שלך חשובה. את חשובה.
שמחה להבין ששינית גישה. טוב, אני חייבת לישיבה. בהצלחה, תמסור ד”ש לאמא.
אודי נשאר עם הקרקס לעוד כמה שבועות, ואז נמאס גם לו. לקח את ריקי לרופא פרטי, בדיקות מקיפות. כמובן הכל רגיל, קצת גיל. ריקי ניסתה הדרמות שלה, אבל ההצגה לא עבדה, והזמינו אמבולנס כל פעם בסוף נמאסה גם עליהם.
היא הבינה לבד: ארזה מזוודות.
קח אותי הביתה, נמאס לי מכולם פה.
הוריד אותה לדירה, מילא את המקרר.
אבוא בשבת, אמא. אבל מכאן נפרדים, כל אחד לביתו.
כשחזרתי היה בית שקט, מסודר. אודי חיכה בתחנה עם זר שושנים גדול. רזה, קצת שבור, אבל משהו בעיניים השתנה פתאום מבין ואוהב באמת.
בערב, עם דג בתנור שאודי הכין (וסביר לחלוטין), דיברנו.
התגעגעתי. הבית בלעדייך ריק.
גם אני, אבל יצא טוב. קיבלתי בונוס ושלחו אותי לנהל עוד שני סניפים.
אודי נדרך, אבל אמר את מקצועית. אני גאה בך.
ואמא?
מתלוננת, אבל השגתי לה את טובה מהשכנות, באה כל יום לעזור בכמה שקלים ליום. הרבה יותר רגוע.
החזקתי את היד שלו מתחת לשולחן.
אתה מבין, אודי? לפעמים צריך להגיע לקצה כדי להבין מה באמת חשוב.
נכון. הבנתי שגברת היא לא עובדת, היא שותפה.
השגרה החדשה שלנו נשמרה. לא הכל מושלם עם ריקי, אבל אם עכשיו היא ניסתה מניפולציות נתקלות בקיר של שנינו יחד.
ופעם הבאה שהיא צלצלה בצרחות “אני גוססת! תבואו!”, אמר לה אודי:
אמא, מזמין לך אמבולנס. נאחל בריאות. אם צריך נבוא.
ולפתע, המחלה חלפה.
ומה אני למדתי? מותר להציב גבולות, אפילו מול המשפחה. אחרת תמצאי את עצמך חיה לפי תסריט של מישהו אחר. אם צריך לנסוע לאשקלון כדי להציל את עצמך תסעי. זה שווה הכל.
