12 באפריל
אתמול בערב, אחרי שטיפסתי בפעם השלישית ליומיים כדי לתקן את המזגן בסלון שהוא הדבר היחיד שמחזיק אותנו שפויים בחמסין התל אביבי דפיקה קלה נשמעה על דלת המטבח. זה היה יותם, בעלי, עם פניו הקפואים וההחלטיות שמבשרת תמיד על “דברים גדולים”.
אמא שלי עוברת אלינו מחר בבוקר, הוא הודיע בלי למצמץ, סוגר עניין סופית. כבר סיכמתי עם דוד אילן, הוא יבוא לעזור להעביר את הדברים. נו, תירגעי, הדסה, באמת, אין לנו ברירה. היה לה משבר לחץ דם והיא חייבת השגחה, אוכל ביתי, שקט. את גם ככה בבית, עם העבודה מרחוק קל לך להעמיד סיר מרק ולמדוד לה לחץ דם.
הסתובבתי אליו עם החלת דגן ביד, הסכין עצרה באוויר מעל הפרוסה. הרגשתי את הדופק כבד וחם. הנחתי את הסכין, לקחתי נשימה ובזמן שיותם מתרכז בביס מהמרק עוף, ניסיתי לאסוף את כל העוז בתוכי.
יותמי, שאלת אותי? אני בעצם לא “יושבת בבית”, אני עובדת מהבית, שזה קצת שונה. יש לי דוח שנתי לסכם, אני צריכה שקט, לא טלפונים כל שעה ומרק כל שלוש שעות.
יותם הרים מבט, ויכולתי לראות איך הוא נדרך כאילו פגעתי במשהו קדוש.
הדסה, זו אמא שלי. לא איזה מישהו מהרחוב. אני לא אשלח אותה לנוה אבות, ועם כל הכבוד, לשלם למטפלת אין לנו תקציב סתם ככה, המשכנתא חונקת אותנו. מה זה בשבילך לעזור לה בשוליים של יום עבודה? חמש דקות?
חמש דקות? גיחכתי. אמא שלך, רות שושנה, מצפה למלון חמישה כוכבים, רמת שירות סביב השעון. אתה זוכר איך היה בקיץ ההוא בכנרת? היית שולח אותי להכין לה קומקום חדש כי התה “מבושל מדי”, מחליפה כרית כל שעתיים, “כי זה לא נוח”, ומה לא… והיא בכלל הייתה בריאה.
את סתם מגזימה, דסי, הוא נופף ביד בביטול. זה זמני, חודש, עד שתחזור לעצמה. ואת כאישה, הרי ברור שאת יודעת אדיבות מהי, לא ככה?
חנקתי צחוק עצבני. כל החיים הייתי “צריכה” למלא לאנשים אחרים צפיות. “צריכה” להיות עקרת בית לתפארת, אמא מושלמת (עד שעמית יצא לקורס קצינים בירושלם), אישה מתחשבת, עובדת למופת. עכשיו, בגיל ארבעים וחמש, כשעמית בנה את חייו, הקריירה שלי התרוממה, מישהו שוב החליט בשבילי שאני “צריכה”.
רות שושנה, חמותי, אשת מסחר לשעבר, שהתרגלה לפקד על כולם בסגנון חיילותי, הפכה כל כאב ראש לדרמה שלא מהעולם הזה ודאגה שכל המשפחה תסבול יחד איתה. רק שהפעם, יותם החליט להעמיס את זה עליי.
אני לא יכולה, יותם אמרתי בשקט, אבל החלטית. יש לי תוכניות אחרות.
אילו תוכניות? התרגז והרים גבה. עוד סדרות בנטפליקס?
קיבלתי הצעה לנהל חשבונות של רשת חנויות גדולה. זה פרויקט רציני, ומשמעותי מאוד לכיס שלנו. אני לא אעמיס על עצמי עוד אחריות.
תוותרי, יותם נופף ביד בביטול וקילף עוד פרוסת חלה. יש לנו מספיק משכורת, בריאות של אמא יותר חשובה. את אגואיסטית, הדסה. מחר בעשר בבוקר היא כאן. תסדרי את החדר של עמית, תחליפי מצעים, ותבשלי לה מרק עוף נטול שומן.
הוא יצא מהמטבח בתחושת ניצחון. כרגיל. הרי אני תמיד מתרככת לבסוף, ומעדיפה שלום בית על פני שקט נפשי.
נשארתי במטבח. מחוץ לחלון, שדרות רוטשילד גועשות, אבל אצלי בפנים היה הלם חרישי: “אם אני מתקפלת עכשיו, זה נגמר. מצפה לי קריירת טיפולית-בכפייה עד הודעה חדשה”.
נזכרתי בשיחת הבוקר עם המנהלת שלי, שירה לוי. היא הציעה שאסע לסניף החדש בראשון לציון לחודש עבודה שכר כפול, דירה ממומנת, הזדמנות מקצועית שאסור לפספס, ורק אמרה: “תחזירי לי תשובה מחר”.
בבוקר עוד התלבטתי. לנסוע רחוק, לגור חודש בפלאץ, להשאיר את יותם לבד זה הרגיש לי חמור מדי. אבל עכשיו, למול הצלחת הריקה, היה לי ברור זו לא הצעת עבודה, זו חבל הצלה.
עליתי לחדר שינה, והוצאתי מזוודה מהארון. יותם בדיוק התרסק על הספה מול החדשות, רגליים למעלה.
מה את עושה? שאל כלאחר יד, בקושי מסיט מבטו.
אני נוסעת, יותם עניתי רגועה, מסדרת בגדים במזוודה.
יותם השתתק לגמרי, הביט בי ארוכות.
לאן?
לשליחות, לראשון לציון. חודש, אולי יותר.
ומה עם אמא שלי? מי יטפל בה?
אתה. אתה הרי הבן שלה, לא?
את לא נורמלית. יש לי עבודה, אני יוצא מוקדם, חוזר מאוחר. אין לי איך לדאוג לה.
אז תבקש חופשה, תתאם עבודה מהבית, או שאולי תקשיב לרעיונות שנתת לי.
זה בגידה! התפרץ והסמיק כולו.
לא. זה החלטה. אם לא אצלך תוכל בכסף של השליחות לשכור מטפלת. אני כבר דאגתי לסידור.
המשכתי לארוז: מברשת שיניים, תיק איפור, לבוש הכול בתנועה שקטה ורגועה. יותם רק עמד שם, מתחבט בין זעם לאי אמון.
את לא תעזי! חסם את הדלת.
נעמדתי מולו, קפואה.
אעז. במשך עשרים שנה דאגתי לך ולמשפחה שלנו. יש גבול. ואם צריך, אתבע גירושין ונחלק גם את הדירה.
יותם זז. נשאר מבולבל, לא מזהה את הדסה שניצבה מולו. דקה אחרי שטרקה הדלת נשאר לבד, בשקט.
למחרת הביאו את רות שושנה. נכנסה הביתה כמלכה בגולה שלוש מזוודות, אחת רק לממרח תפוזים, כריות ו…סידור ושאריות מהבית הישן.
“ואיפה הדסה?” גנבה מבט לבן שלה.
נסעה, מלמל יותם. נסיעה דחופה של עבודה.
ומה עם מרק? ומה עם הלחץ דם שלי?
אני אדאג, אמא.
כך התחיל הגיהנום.
יותם ניסה לבקש ימי חופשה אבל הבוס שלו סירב. נשאר עם אמא בבית כל בוקר מאזעקה של שבע בבוקר, עם נקישות מקל ההליכה שלה בחומה: “יותם! תמדוד לי מהר לחץ דם, אני מרגישה מתה!”
כשהמד לחץ דם הראה 120/75 התחילה תביעה חדשה: “תה עם שתי כפיות, בלי לערבב! בקבוק חם לרגליים! קר בחדר!”
בישול? יותם ידע חביתה ופסטה בלבד דייסה יצאה קשה ממלט.
“אבל את לא אוהבת אותי! הדסה רעת הלב הזאת בטח הסיתה אותך אתה רוצה להרוג אותי!”
עד הצהריים עוד עמד בזה. בערב חזר מצולק הביתה, עייף על סף בכי. פלאפון טרף כל רבע שעה.
“רק שתדע יש פה אבק, הדסה שלך לא ניקתה שנתיים! והסולת נגמרה בארון!”
יותם הרים ידיים קנה שניצל קפוא, גישש במסדרון בין קיטור מהאמא למבטים מאוכזבים שלה. נהייה לרוח רפאים.
ביום השביעי הרגיש שהוא כבר איבד את זה: שכח דיווח בעבודה, קיבל גערה מהבוס. הבית הפך לזירת קרב. אמא לא הפסיקה לדרוש תשומת לב, היה נדמה שבכל רגע קורה אסון.
פעם אחת חזר מוקדם מהעבודה ושמע רחש מוזר. הציץ לדלת ראה את אמא מתרוממת בזריזות על שרפרף לנקות את הנברשת. כששמע את המפתח בדלת מיהרה לשכב בייאוש, מתכסה בשמיכה.
אוי, יותם, הנה חזרת? אני בכלל גוססת פה…
יותם עמד בדלת, רעד.
אמא, ראיתי.
מה ראית? גמגמה.
את מטפסת בריאה, חזקה, מנקה! הכול הצגה.
איך אתה מדבר אלי?!
מספיק. אני שוב טעיתי אני חייב להודות: דסה צדקה.
בערב חייג אליי.
הדסה, אני מצטער. נשבר לי. הבנתי מה עובר עלייך. אמא בריאה, פשוט… מתישה.
צחקתי, “דיאגנוזת ‘משבר לחץ דם’ בדרך כלל לא כוללת ספורט אקסטרים, יודע?”
תחזרי?
אחרי חודש. העבודה חשובה. זו הזדמנות. תתמודד תלמד אולי מה המשמעות של טיפול אמיתי בבית.
הדסה, סליחה. את צודקת. אני מעריך אותך.
טוב, שיהיה לילה טוב. בהצלחה.
סגרנו, והוא נשאר להתמודד. בעצמו.
בוקר אחד החליט הגיע הזמן לרופא פרטי. כשיצאה משם ללא כל בעיה רצינית, חזר הביתה, הודיע:
אמא, אם את צריכה תשומת לב מעכשיו מגיעה מטפלת. אם לא חוזרים לביתך. ומדווחים לעובדת סוציאלית.
רות שושנה נאלצה להודות היא חזקה יותר ממה שהציגה. חזרה לדירתה, מצאה מי שתדבר איתו במרפסות.
כשחזרתי הביתה חודש אחר כך חיכה לי בית מסודר, שקט. יותם פגש אותי בתחנה המרכזית עם זר ענק של חמניות. בבית הכין דג בתנור לא מושלם, אבל נעים. הפעם, כשהתיישבנו לאכול, הוא אמר לי:
דס, התגעגעתי. בלעדייך אין בית. אני מעריך אותך יותר מפעם.
גם אני חייכתי. וקיבלתי קידום. אצטרך לנסוע מדי פעם לסניפים.
יותם עצר, נשם, ואז הנהן. “מגיע לך. אני גאה בך.”
ואיך אמא?
בסדר, דואגת, אבל כבר פחות. מצאתי מישהי מהבניין, בעד תשלום סמלי מכינה לה קפה, עושה קניות. לכולנו טוב יותר ככה.
הבנתי: לא משנה עד כמה ננסה לרצות את כולם עלינו להגן על הגבולות שלנו. רק ככה אפשר להישאר נאמנים לעצמנו, ולא לחיות על פי תסריט שכתבו לנו. לפעמים דרוש אומץ לצאת למסע, ולפעמים… מזוודה קטנה וחודש ראשון בעיר אחרת. אבל זה משתלם בשביל השלום הנפשי, בשביל הזוגיות. בשבילי.
