בעלי הזמין את גרושתו והילדים למסיבת החג – אז ארזתי מזוודה ועברתי לחברה – אתה לא באמת רציני, נכון, עופר? תגיד לי שזו סתם בדיחה טיפשית. או שאולי לא שמעתי טוב בגלל המים? נטע סגרה את הברז, ניגבה ידיים במגבת המטבח והסתובבה לאט לעבר בעלה. ריח ירקות מבושלים, שמיר טרי ומנדרינות מילא את המטבח – ריחות של חג באוויר. נותרו רק שש שעות לערב השנה החדשה, על השולחן ערמות של קוביות לאוליביה, בתנור מתבשלת ברווזה עם תפוחים, ובמקרר מתקרר ג’לי בשר שבישלה כל הלילה. עופר עמד בפתח, לא בטוח בעצמו, משחק בכפתור חולצתו – סימן שידע כמה זה אבסורדי, אבל לא מתכוון לסגת. – נטע, בבקשה, אל תתחילי עכשיו – קולו מתחנן, כמעט מתרפס. – לאיריס פרצה צינור בבית. טוב, לא ממש פרץ, אבל אין מים, ואין חימום. את מדמיינת לשבת עם הילדים בליל הסילבסטר בקור? לא יכלתי לסרב. הם הילדים שלי, בכל זאת. – הילדים – שלך, בהחלט – ניסתה להישמע רגועה, אבל ליבה רעד מן העלבון. – ואיריס? גם היא הילדה שלך? למה היא לא יכולה ללכת לאימא שלה? לחברות? או למלון? עם המזונות שאתה משלם, היא יכולה להרשות לעצמה סוויטה יוקרתית. – אמא שלה בבריאותון, כל החברות התפזרו – עופר הסיט את המבט – וחוץ מזה, זה חג משפחתי. לבנים יהיה טוב לקבל את השנה עם אבא. רק נשב, נאכל ארוחת חג, נצפה בזיקוקים. מה הבעיה? יש מלא מקום בבית. היא סוקרת את המטבח, יודעת שזה המרחב שלה ושל עופר. כל השבוע עמלה על הניקיונות, עיטרה את העץ, קנתה מפות תואמות, רכשה בושם יוקרתי לעופר – ערב ראש השנה הראשון בזוגיותם שלא אירחו ולא נסעו, רגע אינטימי לשניים. ועכשיו – הכל מתרסק. – עופר, היה בינינו הסכם – מזכירה בשקט – שדווקא החג הזה רק שלנו. אין לי בעיה עם הילדים שלך, אתה יודע. הם באים בשמחה. אבל איריס… הזמנת אותה לשולחן שלנו. אתה מבין איך זה נראה? – את מגזימה – נופף בידו, מנסה להישמע בטוח. – אנחנו אנשים בוגרים, איריס בסך הכל אם הילדים. אל תהיי קשוחה, נטע. זה חג. הם יגיעו תוך שעה. הוא עוזב במהירות, כאילו חושש שמא תשליך עליו משהו מהמטבח. היא נותרת להיאחז בשולחן. הברווזה רוחשת בתנור והיא בלי תיאבון. “אל תהיי אגואיסטית” – המשפט שכאב מכל. שלוש שנים ניסתה להיות רעיה מושלמת, קיבלה את הילדים בשבתות, סבלה טלפונים מאיריס בכל שעה לבקשת עזרה, ובסוף – זו התודה. היא ממשיכה לקצוץ תפוחי אדמה, מקווה שהכעס יעבור. אולי באמת לא נורא? אולי איריס תתנהג יפה? הרי זה חג והכל יכול לקרות. אבל נס לא קרה. הצלצול הגיע בדיוק אחרי חמישים דקות. נטע הספיקה להחליף חלוק לשמלה ולמרוח איפור עדין. עופר רץ לפתוח בפנים זורחות. אל הבית נכנסה תהלוכה עם רעש – תחילה הבנים, תומר בן עשר ודניאל בן שבע, שלא חולצים נעליים, דוהרים ללבן הסלון משאירים אחריהם בוץ. אחריהם איריס, בשמלה אדומה וסוחפת, עם תיקים כבדים בידה וניחוח בשמים כבדים שתכף דוחה כל ריח מנדרינה. – סוף סוף! איזה פקקים! בקושי שכנעתי את הנהג למהר. עופר, קח את התיקים – שם המתנות לילדים ושמפניה. פעם תקנה שמפניה נורמלית, לא מה שאתה קונה בדרך כלל. נטע יוצאת, מחייכת בנימוס. – ערב טוב, איריס. שלום ילדים. איריס סוקרת את נטע במבט ביקורתי, מתעכבת לשנייה. – שלום נטע – אומרת בזלזול – איזה חום פה! תפתחו חלון. ועופר, איפה הכפכפים שלי? הוורודים, שהשארתי כאן בפעם ההיא? – עכשיו אמצא לך, איריס – עופר מתרוצץ בארון הנעליים. “כלומר יש לה כפכפים בבית שלנו?” נטע מזהה תסיסה פנימית. הבנים דוהרים על הספה החדשה, נטע מבקשת ברוך שיהיו עדינים. – זה בסדר, תני להם לקפוץ – קוטעת איריס, ומתיישבת על כורסה – שיעשו חיים. עופר, תביא לי מים, יבש לי בגרון. השעה הבאה הייתה הצגה של שחקנית אחת – איריס בכל מקום: מבקרת את הקישוטים (“משעממים, פעם היה יותר שמח”), את הסכו”ם (“מה זה, מדמונת אצל המלכה?”), מרעישה עם הילדים ומנחה את עופר: תביא כרית, הגבר טלוויזיה, תן מטען. עופר רץ, מתאמץ לא להביט בכלל בנטע. נטע נושאת כלים, מסדרת, מרגישה כמו צוות בקייטרינג לאורחים זרים. – נטע! – קוראת איריס מהסלון – אוליביה עם נקניק? איזו ישנות! עופר אוהב עם בקר, לא ידעת? ככה תמיד הייתי מכינה. – שלוש שנים הוא אוכל באהבה את מה שאני מכינה – עונה נטע מהמטבח בקור. – כנראה סתם מנומס, מסכן – צוחקת איריס – אוכל כדי לא להעליב. עופר שותק נבוך, לא מגונן. ראשון לזעזוע – השני מגיע כשיוצאת הברווזה המוזהבת מהתנור. – בתיאבון. ברווז עם תפוחי עץ ושזיפים. הבנים מוחים אף – “נשמע שרוף! לא אוכל את זה. אבא, תזמין פיצה!” – זה לא שרוף, זה הקראסט – מנסה נטע. – בחייך, ילדים לא אוכלים כאלה – אומרת איריס, בוחנת בגועל – שמנה מידי, ומה זה השזיפים? עופר, תזמין להם פיצה. וגם לי, אני לא מסתכנת. יש לי קיבה רגישה. עופר מביט בנטע, מתפתל. – נטע, אולי באמת? ילדים צריכים חג שמח. אני מזמין, יגיע מיד. – ברצינות? – קולה נשבר – טרחתי על זה יום שלם. – אל תיפגעי – הוא מנסה להניח יד – פשוט טעמים שונים. נאכל גם וגם, יהיה שפע. הוא כבר מדבר עם איריס על סוגי הפיצה. נטע יושבת בפינה, צופה במתרחש – המטבח שלה, הסלון שלה, החג שלה – והיא נעלמת. עופר והגרושה שלו משתעשעים בזיכרונות מעברהם, הילדים משתוללים, הגביע נשפך על המפה הלבנה שהקפידה להגהץ. – עופר, תנקף מהר, אחרת לא יירד – פוקדת איריס – ואיזה מפה פשוטה, לא נורא. נטע מתרוממת לאיטה. קולות הצחוק מהסלון מתעמעמים כשרעש דם באוזניה. עופר נרגש, משרת את “משפחתו לשעבר” – בשבילם הוא קיים, בשבילה הוא לא. היא שקטה וקרה, אורזת מזוודה, ביגדי נוחות, מעט איפור, דרכון. בשקט עוברת במסדרון, חולפת לידו כשהוא משלם לשליח של הפיצה. עוזבת – אף אחד לא מבחין. בחוץ שלג יורד, העיר חוגגת והיא מתקשרת לחברה. – שירה, ערה? – קולה רועד. – מה פתאום ישנה? ערב חג, אנחנו פותחים שמפניה. מה קרה? את נשמעת על סף דמעות. – עזבתי את עופר. אפשר לבוא? – ברור! תגיעי מיד. תגידי איפה את, שולחת לך מונית. ארבעים דקות אחר כך היא כבר יושבת אצל שירה, מטבח מחומם, ריח קינמון, בעלה של שירה עוזב בנימוס את המטבח. – ספרי, מה עופר עשה עכשיו? נטע פורקת, מספרת הכל – מהברווז עד ההשפלות. שירה מגיבה בחיבוק. טלפון אחרי שעה – עופר התקשר, שלח הודעות, דואג, רק על איריס חושש. – אל תעני – ממליצה שירה – הגיע הזמן שגם הוא ישרת את “איריס שלו”. נטע מכבה את הטלפון. את הלילה הזה היא מבלה בקלילות מפתיעה, ב”שמפניה” עם חברים וצפייה בסרטי חג. הבוקר מגיע. ברקע כוס קפה, שיחות של עופר נמשכות, הודעות הופכות מהתחננות להיסטריה – “הילדים שברו את הווזה”, “איריס פתח ריב”, “הבית הפוך, אני לא מצליח”. בשעת צהריים מגיע עופר בכבודו, מרופט, זר בידו. שירה עוצרת אותו בדלת. – הגיבור הגיע. מה עכשיו? – שירה, רק דקה עם נטע. אני צריך לדבר איתה. נטע יוצאת, שומעת אותו מתחנן, מתנצל בכנות. – נטע, טעיתי. ברגע שעזבת הכול הדרדר. איריס שלטה, הילדים התפרעו… שלחתי אותם במונית בשלוש בלילה… הוא מבטיח שזה לא יקרה שוב, שישנה הכול, ינתק מגע מאיריס מעבר לכורח הילדים. – אני לא חוזרת היום – עונה נטע בקרירות – אני צריכה זמן לעצמי. תחשוב טוב למה עשית את זה לי, למה הרגשת שהשקט של גרושתך חשוב יותר מהחג שלי. – אחכה לך – לוחש, חסר אונים. נטע פונה לשירה, שמוזגת תה. – תסלחי לו? – אולי, בעתיד. אבל אם אחזור – זה יהיה רק בתנאים החדשים שלי. אני אף פעם לא אתן שידחיקו אותי לפינה. אף פעם. היא מסתכלת על העיר, מכוסה שלג רך, לבן – דף חדש. מעכשיו, העט לכתוב את הסיפור שלה – רק בידה, לא של רוחות מעבר.

את לא רציני, עמית? תגיד לי שזו איזו בדיחה טיפשית. או שאולי פשוט לא שמעתי טוב בגלל המים?

עינב סגרה את הברז, ניגבה ידיים במגבת המטבח והסתובבה לאט אל בן זוגה. ריח של ירקות מבושלים, שמיר טרי וקלמנטינות התפשט בחלל ריחות של ערב חג. נשארו שש שעות לסילבסטר. על השולחן נערמו הררי קערות סלטים קצוצים, התנור פלט חום מנחם מהפשטידה של עוף עם אגסים שמבעבעת שם, ובמקרר התייצבה הגלי שהיא הכינה כל הלילה.

עמית עמד במפתן המטבח, משדר מבוכה כשהוא מועך את כפתור החולצה של הפיגמה. הוא ידע עד כמה המצב הזה פריך, אבל לא נראה מתכוון ללכת אחורה.

עינב, נו, אל תתחילי, אמר בקול מבקש, מתחנן כמעט. לדנה פוצץ הצינור בבית. טוב, בעצם לא פוצץ, פשוט ניתקו להם מים וגם אין חימום. תארי לך, לילדים לירון ולאורי קר בלילה כזה. לא הצלחתי לסרב. בכל זאת, הם הילדים שלי.

הילדים, כן, הילדים שלך, ניסתה עינב לשמור על קור רוח, אך הלב בתוכה רעד מהשפלה. ומה עם דנה? גם היא ילדה שלך? למה היא לא הולכת לאמא שלה? לחברה? שתסע לצימר, עם המזונות שאתה משלם לה היא יכולה להזמין סוויטה.

אמא שלה בים המלח, החברות התפזרו, עמית השפיל עיניים. וגם, זה חג משפחתי כזה. לילדים חשוב להיות עם אבא. סך הכול נאכל, נעביר ערב, נצפה בזיקוקים. זה רק ערב אחד. הדירה מספיק גדולה לכולנו.

עינב העיפה מבט סוקר סביב: הדירה אכן מרווחת, אבל זאת הייתה הפינה שלהם שלה ושל עמית. היא ניקתה שבוע, קישטה את הסלון, בחרה מפה שתתאים לוילונות, וקנתה לעמית בושם שהוא רצה כבר שנה. היא דמיינה ערב שקט, אור נרות רך, מוזיקה, ושניהם סוף סוף לבד. פעם ראשונה בשלוש שנים לחגוג את החג בלי אף אורח. הכל התנדף כעת בן רגע.

עמית, קבענו חד־משמעית, הזכירה בשקט. החג הזה רק שלנו. אני לא נגד לירון ולאורי, את זה אתה יודע. אבל דנה… להזמין את הגרושה שלך לשבת איתנו? אתה קולט איך זה נראה?

את מגזימה, נפנף בידו בביטול, מנסה לשוות קולו נינוחות. אנחנו אנשים תרבותיים, היא רק אמא של הילדים. חבל להיות נוקשה דווקא בחג. הם יהיו כאן בעוד שעה.

עמית יצא במהירות, כמו חשש שתזרוק עליו סיר. עינב נשארה נשענת אל השיש, עוף מתפצח התנור והיא בלי גרם של רעב. “אל תהיי אגואיסטית.” המשפט הזה צרב בה. שלוש שנים נתנה את כולה, קיבלה את הילדים לסופי שבוע, ענתה בלילות לטלפונים מדנה על תקלות או החתול. הנה, זה הגמול.

היא חתכה את תפוחי האדמה במכניות, אולי הכעס יעבור. אולי דנה תנהג יפה? הרי חג זה זמן של ניסים וסליחות.

הנסים לא הגיעו. הצלצול בדלת פילח את השקט בדיוק כעבור חמישים דקות. עינב הספיקה להחליף שמלה ולהתאפר מעט. עמית רץ לפתוח, מאושר כאילו מצא אוצר.

הקהל גלש פנימה בצהלות. ראשונים לירון בן העשר ואורי בן השבע, פורצים דרך הלובי בריצה, מלכלכים את הרצפה הנקייה בנעליים מלאות בוץ. ודנה, בפוזה מלכותית, עוקבת אחריהם.

שמלה אדומה בולטת, מחשוף עמוק, ידיים מלאות בשקיות. ריח בושם מתקתק מוחץ את ריח הקלמנטינות.

סוף סוף! אמרה בקול רם, מנערת שלג מהמעיל הישר אל הרצפה. פקקים בלתי נגמרים, סחבתי את הנהג בכוח. עמית, קח את השקיות כאן מתנות, ושמפניה נורמלית, לא כמו שאתה מביא.

עינב חייכה נימוסית.

ערב טוב, דנה. לירון, אורי, שלום לכם.

דנה סרקה במבטה את עינב, עוצרת על השמלה הפשוטה אך האלגנטית.

היי, עינב, זרקה בגסות. וואו, חם פה. למה לא פותחים חלון? עמית, איפה הכפכפים הורודים שהשארתי פה פעם שעברה?

שנייה, דנה, מביא, ענה עמית ורץ לארון הנעליים.

“דנה.” עינב חשה קנאה עזה בלב. לגרושה יש כפכפים משלה אצלם? ועמית יודע איפה הן?

הילדים הדליקו טלוויזיה בקולי קולות, התרוצצו בסלון וקפצו על הספה החדשה שעד כה עינב השגיחה בכל כתם.

ילדים, בזהירות, בבקשה, ביקשה בנימוס.

תעזבי, ילדים, התערבה דנה, מתמוטטת בכורסה. תני להם להשתחרר! עמית, תביא לי מים, אני נחנקת.

השעה הבאה נראתה כהצגה של אישה אחת: דנה ביקרה עיצוב עץ החג (“צעצועים משעממים, היינו קושטים יותר מצחיק”), התערבה בהגשה (“לא בטוח שמבינים פה מהו מזלג”), גערה ולטפה את הילדים, ועמית התרוצץ סביבה, ממלא הוראות: כרית, להנמיך ולהגביר, להטעין טלפון. עינב הייתה שקופה.

עינב, קראה דנה מהסלון, סלט ביצים עם פסטרמה? אוף, ממש ישן! עמית אוהב עם בקר, לא ידעת? תמיד היינו עושים ככה.

עמית שלוש שנים אוכל באהבה את מה שאני מכינה, הטיחה עינב, קול חריקה בצלחות.

אם ככה, סתם מנומס, גיחכה דנה. מסכן עמית שלי, סובל בשקט.

עמית קרץ בגבורה מהוססת, שותק, לא תומך ולא מגן. זה היה סממן ראשון.

העות’ השנייה הגיעה כשהוציאה עינב את העוף. זהוב, פריך, מלא ניחוחות משובחים.

תתכבדו. עוף עם אגסים מיובשים ושזיפים.

הילדים נחרו.

איכס, שרוף! דקלם אורי. אני רוצה פיצה!

זה קרום, לא שרוף, ניסתה עינב.

ילדים לא אוכלים דברים כאלו, עקצה דנה, דוקרת בעוף. מלא שומן, מה זה השזיפים? עמית, תזמין לכולנו פיצה. גם לי, לא אוכל את זה, הכול פה מדאיג את הבטן שלי.

עמית הביט בעינב באשמה.

עינב, אולי באמת נזמין? שיהיה לילדים חגיגה. זה לא יקח הרבה זמן.

ברצינות?! רעד קולה.

נו, לא להיעלב, ניסה להרגיע, מחבק אותה, והיא דוחה אותו. אפשר גם וגם.

כבר התחיל לחייג, שואל את דנה איזה טעמים היא רוצה.

עינב התיישבה. הסיטואציה התהפכה על ראשה. בדירתה, במטבחה, בשעתה הגדולה והיא יושבת בצד, כשהבעל מתכנן פיצת פפרוני לגרושה שמבקרת את החג שלה.

עמית, תזכור איזה סילבסטר עשינו בטבריה? היית סבא חנוכה, הזקן נפל ברגע הכי לא מתאים! בקשה דנה נזכרה, ומזגה לעצמה שמפניה.

בטח, צחק עמית, היית אז סינדרלה והנעל נתקעה בבוץ!

הם זרקו זיכרונות טיולים לכנרת, הרכב הראשון, הצעדים הראשונים של לירון. עינב הייתה אוויר; רהיט.

הילדים רצו סביב השולחן, שוברי כוס יין נשפכה על המפה הלבנה ההיסטרית שעינב גיהצה שעה. כתם אדום התפשט עליה כמו כתובת.

הנה, דנה נאנחה. עמית, תנקה. אולי תשימי מלח, עינב? המפה רגילה, לא משהו.

עינב התרוממה. היא לא שמעה כלום מהטלוויזיה הרועשת. היא ראתה את עמית רץ עם המלח, מלקק פקודות מדנה. לא העיף מבט לעיניה. כל כולו מגויס עבור נוחות “המשפחה הישנה” שלו.

היא הבינה: היא לא שם. אולי בחדר, אבל לא בלב. דנה, הילדים, רגשי האשמה היא עצמה רק קישוט.

היא יצאה בשקט מהסלון. אף אחד לא שם לב. דנה מסבירה משהו על גיסתה לשעבר, עמית צוחק.

בחדר שינה שקט, רק פנס רחוב מטיל אור צהוב על המיטה. היא הוציאה תיק קטן. לא רעדה בכלל; הכל צלול. גינס, סוודר, תחתונים, איפור, מטען, תעודת זהות.

היא החליפה בגדים, זרקה את השמלה על הסדין, נעלה מגפיים חמים. הביטה במראה: אישה עייפה, אבל נחושה.

בכניסה נשמעה פעמון הפיצה הגיעה.

יש!!! פיצה!!! צעקו הילדים.

עמית, תשלם, אין לי מזומן, פיקדה דנה.

עינב חצתה את המסדרון. עמית בגבו אליה משלם לשליח. היא חיכתה שיעבור לסלון, פתח הדלת הראשית חרישית, וירדה במעלית, נושמת עמוק רק כשנעצרה בקומת רחוב.

בחוץ ירד שלג קל. העיר פתחה חגיגות. עינב שלפה טלפון.

שיר, ערה? שאלה בלחש עם קול שבור.

מה נראה לך, עינב? זה סילבסטר, אני ואורי פותחים קאווה! מה קרה? נשמעת… מתה.

עזבתי את עמית. אפשר אלייך?

די! בטח שכן! אורי, תוריד עוד צלחת עינב בדרך! את איפה? כבר מזמינה לך גט טקסי!

כעבור ארבעים דקות ישבה עינב במטבח של שיר. חמימות, ריח קינמון, שקט. אורי, בן הזוג של שיר, התחמק לסלון “לכוון אנטנה”, משאיר אותן לבד.

מה קרה הפעם? מזגה שיר תה.

עינב שפכה הכול: הדירה של דנה, הסלט, ההשפלות, הפיצה.

את קולטת, שיר? זה בכלל לא עליהם. זה עליו. נהיה לה עבד. שכח שאני שם. הייתי בסך הכול עובדת משק בית. למה שאהיה לו אם לא סיים עם העבר?

תתנחמי בזה שבחרת לקום, אמרה שיר בשקט. אם לא, הוא היה ממשיך. ככה זה “בחורים נחמדים” דורסים את מי שהכי בשבילם.

הטלפון של עינב החל לרטוט. רק כעבור שעה. כנראה רק כשניגשו סוף סוף לאכול.

שיחה מעמית. עינב ניתקה.

ומהר מאוד, שלל הודעות:

“עינב, איפה את? אנחנו דואגים.”

“יצאת לקניות? הפיצה מתקררת.”

“עינב תעני, זה לא מצחיק. כולם שואלים איפה את.”

“מה, נעלבת? עזבת? עינב, זו ילדותיות. תחזרי, דנה נבוכה!”

עינב חייכה חיוך מרור. דנה נבוכה. לא האישה שנדרסה על השולחן שלה.

אל תעני, הציעה שיר. שיתמודד לבד. שינקה הכל לבד.

עינב כיבתה את הטלפון.

באותה ערב חג היא לא ביקשה משאלות תחת השעון. רק ישבה עם שיר ואורי, שתתה שמפניה, ראתה “אפס ביחסי אנוש” והרגישה הקלה כאילו עתיק של שלוש שנים התאדה.

בבוקר הראשון של ינואר שמש חורפית האירה את המטבח. עינב מדליקה טלפון חמישים שיחות עמית, עשרים הודעות מטון תוקפני, לפחד, לבכיינות.

“הילדים שברו את האגרטל האהוב עלייך. סליחה.”

“דנה כעסה על הספה, אמרה קשה לה.”

“הם הלכו. הבית הרוס. אין לי מושג איפה להתחיל.”

“עינב, יקרה, תסלחי לי. אני אדיוט. בבקשה תתקשרי.”

בצהריים, דפיקה בדלת. עמית עומד שם, נראה כמו ששרד לילה במקלט: שיער פרוע, חולצה עם כתם יין, עיגולים שחורים בעיניים, בידיו זר ורדים ענק מהקיוסק.

שיר פתחה, ידיים שלובות, לא נתנה לו לעבור.

ברוך הבא, רומיאו משוגע, מה עכשיו?

שיר, תתני לי לדבר עם עינב. אני חייב.

עינב יצאה.

עינב! הוא זינק, נעצר מול עיניה הקפואות. עינב, תסלחי לי. זה היה גיהנום. מהרגע שעזבת הכול הלך רע. דנה ניהלה את הבית, הילדים הפכו הכול… רבנו. קראתי להם מונית בשלוש בלילה. הדירה הרוסה.

הבנתי, אמר עמית. את שלי. רק את. תסלחי לי, בבקשה. תבואי חזרה. הבית ריק בלעדייך. ניקיתי… כמעט הכול.

פגעת בי, עמית. וגרמת לי להרגיש מיותרת. הכנסת אישה זרה לתוך הבית שלי ונתת לה לדרוך עליי.

בחיים לא אתן לזה לקרות שוב! הבטיח נרגשות. אתקשר רק בענייני הילדים, רק מחוץ לבית. לא אורחים, לא שיחות ליליות. אני אשנה הכול.

עינב שתקה. ראתה שהוא כנה. באמת נבהל. אבל הלבד בלילה ההוא, תחושת השקיפות, לא ימחקו מהר.

אני לא חוזרת היום, אמרה סופסוף. צריכה זמן. אשאר אצל שיר. תחשוב למה זה הגיע. לא על איך להחזיר אותי, אלא למה נתת לזה לקרות? למה היא קודמת לרגשות שלי?

אחכה, לחש. כמה שצריך, אני אחכה. אוהב אותך עינב.

הוא הניח את הזר והלך.

עינב שבה למטבח. שיר מזגה עוד תה.

אז מה, תסלחי? שאלה.

לא יודעת. אולי. אבל אם אחזור זה יהיה משהו אחר. אני לא אבטל את עצמי יותר. בחיים.

היא עמדה בחלון, מביטה על תל אביב הלבנה והחדשה, יודעת שמעכשיו, היא כותבת את הסיפור שלה לבד. לא עוד רוחות מהעבר.