נו באמת, דניאלה, אל תגזימי! מה קרה, נכנסו כמה חבר’ה לראות כדורגל מה רע בזה? לא התראינו שנים, מהתיכון. תחתכי איזה מלפפון חמוץ, תביאי מהנקניק, קנינו לחג. הבירות כבר כאן, וחסר משהו ליד. השאגה של דוד, בעלי, הדהדה מהסלון, גוברת על קולות הטלוויזיה והצחוק הרועם של שלושה גברים גדולים.
עמדתי בכניסה, עדיין מחזיקה את מפתחות הדירה. כל מה שחלמתי עליו בנסיעה היה להוריד נעליים אחרי תשע שעות בעבודה, לשטוף איפור ולקרוס לספה עם ספר. יום גיהינום: דוח שנתי, בוסית צרחנית, שעה וחצי פקקים בגשם על איילון. רציתי בית שקט, מפלט, נמל ומצאתי תחנת רכבת בשעת עומס.
ביני לבין הבית עמד ריח כבד, חמצמץ של בירה זולה ודגים מעושנים. בכניסה, על השטיח השמנת האהוב שלי, נערמה ערמת נעליים בגודל של ענקים, חלקן עם בוץ מבריק. מעיל מגושם נח על הרצפה כמו ציפור פצועה.
נשמתי עמוק לנסות לעצור את הרעד בידיים. נכנסתי. תמונה עולמית: דוד התנחל בכורסא, והספה בידי שלומי, גדי ועומרי אחד מהם בכלל לא הכרתי. על שולחן הסלון אותו שולחן זכוכית שאני תמיד מצחצחת בקבוקים, שקיות חטיפים וערמות קשקש של דג, מיד על עיתון.
דוד, אמרתי בשקט, סיכמנו: לא מביאים חברים בימות השבוע בלי להודיע. אני שפוכה. רק רוצה שקט.
דוד ניפנף ביד בלי להרים עיניים. מסך הטלוויזיה מושך אותו הרבה יותר שם עשרים ושניים מיליון שקל מתגלגלים על הדשא.
נו, עוד פעם זה מתחיל? “עייפה”, “כואב הראש”… נו, דניאלה, אל תהיי פנסיונרית. חבר’ה, תגידו לה!
בעלת הבית, אנחנו בשקט! שאג שלומי, ומה שקט אצלו שיקול תעבורה של מטוס סילון. עוד רגע הגול, ויאללה, אפילו ריקודים נביא לפה! רוצה בירה?
ממש לא. הרגשתי קרה וזועמת, אני רוצה שמעכשיו הכול כאן ריק ונקי.
נו באמת, אל תביישי אותנו. לכי תבשלי משהו מ”של הבית”. הדודא תכיני קובה אולי, החבר’ה מתים מרעב. עומדת ככה, מבאסת אווירה מה, מה קורה לך?
הבטתי בו כאילו אני רואה זר. עשר שנות נישואים. עשר שנים מנסה להיות אשת חיל: נקי, חם, טעים. סבלתי את הישיבות עם החבר’ה והביקורים של אמא שלו ותמיד גבות על הסדר. אבל הערב משהו נשבר. אולי זה הקשקש על השולחן, אולי גוון לפקוד: “תכיני משהו לאכול!”.
פניתי בלי מילה.
נעלבה… תן לה רגע, תתקרר, תביא בסוף משהו. כזה האופי שלה תכף תבוא.
הלכתי לחדר שינה. על השידה הארנק של דוד מונח שם, כמו תמיד מוציא מהכיסים הכול: מטבעות, מפתחות, כרטיסים. ידעתי שביום שלפני קיבל מענק שנתי לא קטן בכלל, שאמור היה ללכת לשיפוץ המרפסת.
העיניים שלי קלטו את הכרטיס המוזהב.
החלטה נפלה ברגע. מה שמקודם היה חסר סיכוי, עכשיו הפך למציאות: הגרסה הישנה של דניאלה איננה. נשארה מישהי שרוצה הערכה. או לפחות פיצוי.
לקחתי את הכרטיס. פתחתי את הארון, שלפתי תיק קטן. ברורה ומהירה: בגדים להחלפה, פיג’מה חלקה (הסוג שדוד שונא), מטען, תיק איפור.
מהסלון פרץ שאגה: “גו-וווול!” הקירות רעדו. מישהו זינק על הספה.
לבשתי מעיל, נעליים, הבטתי במראה: עיניים עייפות, פה קפוץ.
קובה, הא? לחשתי, תחכה להם…
יצאתי בשקט. איש לא שמע את הדלת טלוויזיה וגברים סיפקו כיסוי לבריחה.
בחוץ היה קריר ולח, אבל הדופק שלי עלה. פתחתי את הטלפון: מונית ב”קומפורט פלוס” לא, אני רוצה ביזנס.
כעבור חמש דקות הגיע מרצדס שחור מבריק. נהג בחליפה פתח לי את הדלת.
ערב טוב, לאן?
“הרודס תל אביב”, צד היוקרה בעיר, שיש בו נברשות קריסטל ושוער בכפפות לבנות. לא דמיינתי שאכנס לשם כלקוחה.
בחירה נבונה, גברת.
בדרך, הטלפון בכיס החל לרטוט. דוד. כנראה נגמרה הפרסומת והוא מחפש את הקובה. שמתי על שקט. שידאג. שיסתובב. שיחשוב שיצאתי למכולת להביא שום.
הלובי של “הרודס” הדיף ריח בושם משובח ופרחים טריים. נברשת קריסטל ענקית בהקה. ניגשתי לדלפק.
ערב טוב, יש לנו הזמנה?
לא. הנחתי את הכרטיס המוזהב. אני צריכה סוויטה. ג’קוזי, אם יש, ונוף לים.
הפקידה בקושי הנידה עפעף, מקלידה מקצועית.
סוויטת פרזידנט קומה שביעית. ארוחת בוקר, גישה חופשית לספא, 2,400 שקלים ללילה. להזמין?
2,400 שקל. חצי משכורת שלי. שליש מהמענק של דוד. המצפון, שנטחן בהקפדה על תקציב, זמזם אבל דרכתי עליו.
תזמיני.
תעודה מזהה בבקשה.
העברתי תעודה, המכשיר צפצף “התשלום התקבל”. דמיינתי את הסמס שיקפוץ עכשיו לוואטסאפ של דוד: “ירידת 2,400 , HERODS TLV”. ישים לב? בקושי. הרי יש משחק.
פקיד ליווי אותי לסוויטה. נעמדתי בפתח נדהמתי. לא חדר ארמון. מיטת קינג, לבן מצוחצח, חדר אמבט ענק עם שיש, דלתות זכוכית וים שנפרש מהחלון.
נעלתי נעליים. דרכתי ברגליים יחפות על שטיח עבה. מזגתי לי מהשמפניה במיניבר בקבוק קטן שווה יותר מכל הבירה של “החבר’ה”.
למה לא? לחשתי. שתיתי.
בדקתי טלפון: 15 שיחות, 3 הודעות:
“דניאלה, איפה את?”
“במכולת? אל תשכחי קטשופ!”
“דניאלה, מה נסגר, חבר’ה רעבים!”
לא דאגה רק דרישות. לגמתי עוד, צחקתי.
הגיעה הודעה חדשה:
“דניאלה, יש פה הודעה מוזרה בבנק. חיוב של 2,400 שקל. זה את? הכרטיס לא פה. לקחת? תעני דחוף!”
אה, סוף סוף קלט.
חייגתי להזמנת אוכל לחדר. ערב טוב, אשמח להזמין ארוחת ערב. מאכלי ים, סטייק בינוני וטירמיסו. בקבוק יין אדום יבש, טוב. תחייבו על החדר.
נכנסתי לאמבט, פיזרתי מלח ריחני, הטלפון התפרע על המיטה. עניתי כשהשתקעתי בקצף.
הלו?
דניאלה! את השתגעת?! רעם דוד, ברקע היה שקט מחשיד. כנראה החבר’ה סוף סוף הבינו את הפואנטה. איפה את? מה זה 2,400 שקל?! קנית שואב אבק בלילה?!
לא, יקר. קניתי לי שקט וכבוד. אני במלון.
מה? למה?! בשביל מה זה?
כי הבית הפך לפונדק דייגים. ואתה זוכר ביקשתי לא להביא אורחים. אמרת לי להכין קובה. אני לא רוצה. אני רוצה סטייק וג’קוזי.
מה, השתגעת? תחזרי מיד! זה כסף של שנינו! למרפסת!
המרפסת תחכה, העצבים שלי לא. עוד מעט תגיע הודעה על ארוחת הערב זה עוד בערך שבע מאות.
שבע מאות? דניאלה, השתגעת? יש פלאפל במקפיא!
בתיאבון. ששלומי יעזור. חבר-אמת עוזר בצרה.
די להיסטריה! תחזרי הביתה! הם תכף יוצאים!
והזבל נעלם איתם? והכלים נשטפים לבד? לא, דוד. שכרתי לילה. מחר בוקר עיסוי. אומרים שהספא פה מדהים.
מה עיסוי?! כמה זה עוד?! דניאלה, זה שוד! אני אסדר הכול! אנקה לבד!
שמחה שפתאום אכפת לך לסדר. תתאמן. אחזור בצהריים. אם תצעק אאריך לעוד לילה. הכרטיס אצלי.
ניסגרתי.
דפיקה מלצר על הגלגלים, מפה לבנה, סכו”ם כסף, ריח של סטייק, קינוח… חוץ מהחלוק הרך והנוף המהפנט הרגשתי לראשונה כמי ששווה ולא סתם בייביסיטר.
הלילה עבר מושלם. המיטה כמו ענן. בלי נחרות, בלי מלחמות שמיכה. בבוקר העירו אותי קרני שמש חמות. התמתחתי. הגוף רגוע, הראש נקי.
ירדתי לספא בריכה, חמאם, עיסוי. המטפלת לוחצת במיומנות, ממלמלת: “את מותחת מדי, חמודה, תשמרי על עצמך”.
מהיום אשמור, עניתי בנשימה קלה.
בשתיים עשרה יצאתי. הדלקתי טלפון. עשרות הודעות. וסופית: “סידרתי הכל. מחכה. נדבר”.
הזמנתי מונית (“קומפורט פלוס”, זו ריטה, לא פחות) וחזרתי.
משכתי מפתח בכניסה ריח של סאןמוריץ ולימון. וגם קצת רִגשוֹת אשם מגבר עייף.
דוד ישב במטבח מול כוס תה פושרת. הדירה נצצה. שום זכר לבלאגן. השטיח מבהיק, הכלים שטופים, אפילו הכיריים מבריקים.
הוא קם מבולבל. עיניים טרוטות, שפתיים יבשות. כנראה לא ממש נהנה מכל הלילה.
חזרת, פלט. את לא קלה… כמעט חטפתי התקף לב. את יודעת איזה סכום זרקת?
הנחתי תיק, שמתי את הכרטיס על השולחן.
יודעת. אלפיים תשע מאות שבעים שקלים. מחירה של מנוחה והלקח שלך.
החזיק ראשו.
שלושת אלפים שקל… לילה אחד! דני, זה חצי מרפסת!
תחשוב מה שווה עשר שנים של עוזרת, שפית ופסיכולוגית. התרגלת שאני נוחה. שאני שותקת, סופגת, מגישה לחברים. אתמול ראית שזה לא מעניין אותך מה אני מרגישה. הכנסת חבורה הביתה כשביקשתי שלא. גרמת לי להרגיש זרה.
ניסה להתווכח נכנע.
לא התכוונתי, פשוט התגלגל… הם ביקשו.
ולך אין פה לסרב? או שה”חבר’ה” קודמים לאישה? דיברתי בשקט, כל מילה נפלה כמו חצץ. דוד, פעם אחת כזו עוד אני לא הולכת למלון. אני עוזבת לתמיד. תאמין, הגירושין יהיו יקרים יותר מהסוויטה.
שקט. הביט לי בעיניים, שוב לכרטיס, שוב למטבח המבהיק, ותפס: זו כבר לא הדניאלה ‘הסחבקית’ שלו. אישה אחרת יושבת מולו יפה, מחודשת, מסוכנת.
טוב, הודה, מושפל, הגזמתי… שלומי, גם חמור. אמרתי לו לא להתקרב יותר.
מצוין, קמתי, רעבה. נשאר משהו לאכול? או גמרתם הכול?
הכנתי מרק. עוף, אמנם מאבקה אבל עם תפוחי אדמה. רוצה?
כמעט פרצתי בצחוק. מרק מאבקה. הרקולס.
בטח. תמזוג.
ישבנו. הוא מביט בי בחשש. מרק קצת מלוח, אבל הלב רגוע.
ובדיעבד הבנתי: אלפיים תשע מאות שקל זו היתה ההשקעה הכי חכמה שעשיתי בנישואים. לפעמים, כדי שיעריכו אותך צריך להיות הכי יקרה בעיר. פשוטו כמשמעו.
בערב, כשראינו סרט (דווקא נתן לי לבחור קומדיה רומנטית, שעד היום קרא לה “משעמם”), הוא קרב אליי, חיבק ולחש:
דני…
מה?
באמת היה שווה במלון? כזה טוב?
באמת. ג’קוזי, נוף לים, חלוק לבן…
אולי… נלך יחד, פעם, באירוע? נחסוך קודם.
נשענתי עליו.
נלך. רק הפעם תשמור על הכרטיס קרוב אליך. שלא יעלה לי שוב מצברוח לסטייק.
צחק בלחץ, חיבק חזק.
לא צריך, אני אאקד סטייק בבית!
חצי שנה עברה. חברים נכנסים רק בהסכמה ובשבתות. ודוד פלא התחיל להחזיר כלים בעצמו. כנראה הטראומה של ה’הרודס’ והסכום שנמחק שכנעה יותר מכל התחנונים.
ואני פתחתי לעצמי חשבון צד, “קרן אישית”. כל חודש קצת. לדעת אם צריך, יש לי על לילה בסוויטה. וזה חימם לי את הלב, יותר מכל ספה.
