בעלי הכריח אותי לבחור בין אימי החולה לנישואינו ואני עדיין לא מצליחה להאמין שהמילים האלו יצאו מפיו. היינו נשואים שמונה שנים, כשאמא שלי חלתה. לא מדובר במחלה קלה. אני בת יחידה, אין אף אחד אחר.
בהתחלה ניסיתי לשלב הכול. הייתי קמה מוקדם לעבודה, עוצרת בדרך אצל אמא שלי, מביאה לה אוכל ותרופות, ואז ממהרת הביתה לטפל בבעלי והילדים. ישנתי ארבע שעות בלילה בקושי. הייתי מותשת, עם עיגולים שחורים וקושי בכל הגוף, אבל לא התלוננתי. חשבתי שזה רק שלב שהוא יבין.
לאט־לאט הגישה שלו השתנתה. אם איחרתי כי הייתי אצל אמא שלי, התעצבן. אם הייתי מדברת איתה בטלפון, היה מחמיץ פנים. יום אחד אמר לי בקור: “את כבר לא אותה אחת. את תמיד שם, וכאילו כאן לא קיימת.” עניתי לו שאמא שלי צריכה אותי עכשיו. הוא השיב: “אז תביאי מטפלת.”
ניסיתי להסביר שאין לי כסף לממן אחות צמודה, וחוץ מזה אמא שלי סומכת רק עליי. הוא התחיל לומר שהבית שלנו נראה כמו מלון, שאני רק נכנסת ויוצאת, שלא אכפת לי ממנו, שהוא כבר לא מרגיש חשוב. הרגשתי שאני נקרעת לשניים.
המריבה הכי קשה התרחשה בשבת אחת. בדיוק חזרתי עם אמא שלי ממיון. הייתי תשושה, לבושה בבגדים מרופטים. איך שנכנסתי, הוא אמר בקרירות: “ככה אי אפשר יותר. או שאת ממשיכה למלא תפקיד של מושיעה אצל אמא שלך, או שאת נשארת איתי ומצילה את הנישואין שלנו.” שאלתי אם הוא באמת אומר את זה. הביט בי בלי למצמץ ואמר: “כן. אני לא מוכן להיות תמיד במקום השני.”
באותו לילה לא עצמתי עין. חשבתי על אמא לבד, חולה, מסתכלת עליי כאחרונת המשענות שלה. חשבתי על הילדים שלי, על הבית, על שמונה השנים שלנו יחד. והרגשתי שאף אחד לא רואה את העייפות שלי, את המאמץ שלי, את הכאב.
למחרת הלכתי לאמא שלי. היא שכבה חלשה, אבל כשראתה אותי חייכה. אחזה בידי ואמרה: “תודה שלא הפקרת אותי לבד.” באותו רגע הבנתי שאין מצב שאני עוזבת אותה. חזרתי הביתה ואמרתי לבעלי שלא אבחר אבל אם הוא מכריח אותי, אז הבחירה ברורה.
באותו אחר־הצהריים, הוא אסף שני תיקים. אמר שאני הרסתי את הנישואין, שעבורי אמא תמיד הייתה ראשונה. נשארתי בחדר, רועדת, לא יודעת אם זה עתה איבדתי בעל או שאולי בשקט החזרתי לעצמי את הכבוד שלי.
היום החיים שלי מתנהלים בין הבית לבית החולים. אני עייפה, כן. עצובה גם כן. אבל אני ישנה בשקט בלילה. אני מנסה לשכנע את אמא לעבור אליי, כדי שאוכל לטפל בה יותר בקלות.
אתם, הייתם פועלים אחרת ממני?
