בעלה, יותם, אמר שהוא יוצא משימה עסקית, אבל ברגע שהגעתי אל חניון של תמר, הקירבה של החברתה הטובה, ראיתי את רכבו עומד שם.
אתה בטוח שלקחת מטען? וכמובן תרופות לבטן? את יודעת איך האוכל במשלחות האלה שוב יקר, ואני בלי עזר.
לקחתי, לקחתי! נועה, למה אתה מתנהג כאילו אני ילד? אני לא נוסע לקוטב הצפוני, רק לחדרה. שלושה ימים. אסיים דיווח, ארגיש כמה פגישות, ואז אחזור. תן לי ללכת, המונית מחכה כבר חמש דקות, השעה מתקתקת.
יותם תפס בחפיסת הדרך את הרוכסן, משך בעוצמה, נאנח והחיל קצב מהיר, כאילו מפחד שהרכבת האחרונה בחייו תעבור. רות עמדה בכניסה, משענת את כתפה על מסגרת הדלת, מביטה בו בעיניים שמשקפות עשר שנות נישואין, עשר פעמים שבהן שלחה אותו לשגרה הזו, וכל פעם הלב מתכווץ ברגע קטן.
תתקשר כשאתה מגיע למלון, ביקשה, מתקנת את צוואר המעיל שלו. ואל תמהר על הכביש, נשמעו שמועות על קרח על הכביש.
אני ברכבת, שכחת? החלטתי לא לקחת את הרכב, המשקולות מרעישות, לא רוצה לסכן. נשתנו, נשיקה מהירה בריח מנטה, לקח את התיק ונשף החוצה, המנעול נעץ, שחרר אותו מהחום הביתי. רות נשפה, הקשיבה לצעדים שנעלמים במדרגות, המעלית ירדה באיטיות רעשנית.
הדממה נחתה בחלל. דממה שמגיעה כשאדם רועש עוזב את הבית. רות הלכה למטבח, שפכה לעצמה קפה שהתקרר. שלושה ימים. אולי תקרא ספר שלא הספיקה, אולי תעשה מסכה לפנים, אולי תיפגש עם חברות.
אגב, חברות יותם הזכיר את תמר. תמר הייתה החברה הטובה ביותר מאז בית הספר, עברו יחד מבחנים, אהבות ראשונות, חתונה של רות, וגירושין קשים של תמר לפני שנתיים. תמר גרה בשכונה סמוכה, בקמת מגורים חדשה עם חצרות מטופחות.
רות הביטה בשעון שבת, צהריים. שום תכניות מיוחדות. אולי תבקר בתמר, תכנן מסיבה אישית, כי יותם בחוץ? היא שלפה את הטלפון, ואז שינתה דעתה. תמר מתלוננת לאחרונה על מיגרנות ועייפות בעבודה, רוצה לישון בסופ”ש. במקום להתקשר, רות לקחה את הרגליים אל מרכז קניות גדול ליד חניה של תמר, קנתה לעצמה משהו נעים.
היא לבשה נעליים נוחות מזג אוויר גשום, נובמבר רטוב, יצאה לרחוב ונפלה על האוויר הלח, העיר חיה בחייה העסוקים. הגיעה למרכז באוטובוס, הסתובבה בחנויות, קנתה צעיף קאשמיר בצבע ורוד של חול, חיוך על פניה. כשיצאה מהמול, חישבה דרך החצרות של קמת מגורים של תמר. אעבור כאן, אם אשמע אור בחלונות אולי אנקוט, ואם לא אחזור הביתה.
חצר תמר הייתה אלגנטית: שער, פרחים מטופחים אף בנובמבר, חניה מלאת מכוניות יוקרה. רות הלכה לאט, מביטה במכוניות. היא אהבה מכוניות, לנהוג למרות שלעתים נדיר.
העין נמשכה לשורה של רכבים: ב.מ.וו שחורה, מיני קופר אדומה, טויוטה קאמרי כסופה רות האטה. טויוטה קאמרי בדיוק כמו של יותם. אפילו שריטה על הכונן האחורי, אותה שריטה שנוצרה לפני חודש בחנייה של סופרמרקט, הייתה באותו מקום.
הלב קפץ, אחרי זה נשמע קולם של גרון. לא ייאמן, היא ניסה להרגיע את עצמה. קאמרי מושג נפוץ, הרבה כאלה בעיר. השריטה סתם צירוף מקרים.
היא התקרבה, ידיה קררות. המספר על הלוח שלוש שבעיות ואותיות ור. יותם תמיד צחק על הקוד, אמר שמשביע מזל בעסקים.
V377ור. זה היה רכבו.
רות נעמדה כאילו קפאה. בראשיה רעש. יותם אמר שהרכב שפור, הוא נוסע ברכבת לחדרה, אבל הרכב היה כאן, בחניון של תמר. מחשבה ראשונה: אולי הוא עבר לתמר להעביר משהו? אבל הוא יצא לפני שלוש שעות שלוש שעות מספיקות לעשר משלוחים, ואז לנסוע לתחנה.
רות נגעה במכסה, היה חם. המנוע כבה לפני חצי שעה, כנראה, אז הוא לא בתחנת הרכבת. היא חיברה את הטלפון, חייגה למספרו, צלצול ארוך, שמי
הלו, רו? קול יותם נשמע שמח, אבל בתחתית רעש. שלום? הכל טוב?
לא כלום, ענה רות בקול שאינו רועד. רק רציתי לדעת אם עלית ברכבת? איך היה?
עליתי, עליתי! כבר בדרך. הקול רע, אבל אני במרוץ. הרכבת ישנה, רעשנית, רציתי לישון. אל תדאגי, בערב אחזור מהמלון.
רכבת רעשנית? תשאלה רות, מביטה בחלון של הטויוטה. אלא לי ניגש שקט.
זה רק כשמתחילים לנסוע, הגלגלים מקישים. הכל, רו, סוללה מתרוקנת, נדבר אחרי!
הוא ניתק. רות עמדה במרכז החצר, אוחזת בטלפון, האצבעות לבנות מהלחצים. הוא שיקר. שיקר בפתיחות, בלי לתכנן.
היא הרימה ראשה קומה חמש, חלונות של תמר. הווילונות נסגרו חזק, למרות שהיום היה עדיין אור. תמר תמיד אהבה אור יום, אמרה שזה מרענן אותה.
בפנים נשברה חוט האמון של עשר שנות נישואין, של עשרים שנות חברות. נותרה רק ריקנות קפואה וכעס שדרוש פורקן.
היא יכלה להסתובב ולצאת, לאסוף את חפציו, להחליף מנעולים, אבל זה לא היה מספיק. היא רצתה לראות פני החברה הטובה ובעלה האהוב.
רות הלכה לדלפק הכניסה, ידעה את קוד הדו-צדדי, אבל לא היה מפתחות. חיברה למספר הדירה של תמר.
צלצול. צלצול ארוך. אף אחד לא ענה. כנראה עסוקים.
מתוך החניה יצאה אם חדפעמית עם עגלה של תינוק. רות תפסה את הדלת.
תודה, היא נחתה פנימה.
המעלית נשאה אותה באיטיות למעלה, חצי שעה נראתה כאילו נמשכה לנצח. ברגע שהיא הסתכלה במראה הקטנה של הקבינה, ראתה פניה חיוורים, עיניים גדולות, צעיף ורוד של חול שהפך לחבל.
היא לחצה על הדלת 54. הקשתה. שקט. לחצה על הפעמון.
קול של תמר נשמע משמע.
מי שם? קול תמר קפדני.
תמר, זה אני, רות! קראה בקול גבוה, חייכה כאילו היא באה עם עוגייה. (העוגייה לא הייתה, אבל זה לא משנה).
הדלת נפתחה במעט, מראה של תמר שערה מבולגן, ללא איפור, כתמים אדומים בצווארה, חולצת משי שמכסה בחלקה את החזה.
רות, באמת, אני במצב נורא החלה.
תמר, פתחי! קול רות נעשה קשוח. או שאמשיך לצלצל עד שהשכנים יקראו משטרה.
תמר נדהמה, בריח של ריח גבר ריחוני שהייתה ברכבת של יותם, ריח קפה ומשהו מתוק. היא נענתה בקשיחות.
בבקשה, תפסי את השטיח, יש לי בלגן. היא התקרבה, מציגה נעלי גברים שחורים מבריק, אותם הנעליים של יותם בחדרה. הוא לובש אותם כשיוצא לנסיעה.
של מי זה? שאלת רות, מצביעת על הנעליים. יש לך מישהו?
תמר הפכה לחיוורת.
זה זה אינסטלטור! הבקתי לתקן ברז במקלחת
אינסטלטור בנעליים של ראלף רינגר בעשר אלף שקל? צחקה רות. הם מרוויחים מצוין היום.
היא ניגשה לסלון, על שולחן קפה שני כוסות יין חלקי פירות, חולצה של גבר.
יותם! קראה רות בקול רם. צא! אינסטלטור חייב לדווח על משימה!
שקט. תמר התחילה לבכות.
רות, אל תבואי נפתור הכל
רות הלכה אל הדלת של חדר השינה, סגורה.
יותם, אני אספור עד שלוש. אם לא תצא, אשבור את האגרטלים. אחת.
רות, חכי! תמר תפסה ידה. אל תעשי טיפשויות! הוא הוא רק הגיע לעזור!
לעזור להסיר חולצה? שתי.
הדלת נפתחה. יותם עומד במכנסיים ג’ינס, חזה ערום, מבט מבולבל כמו חתול שנקלט אוכל שמנת.
רות, לא הבנת נכון, החל להתחיל בביטוי הרגיל של רמאים.
רות הסתכלה בו האדם שבו שיתפה במיטה, בתקציב, בתכניות לעתיד, האדם שאמר קוֹל של רכב ישן, קוֹל של רכבת רועשת.
באמת? היא שאלה ברוגע. איך חיכיתי לדעת? אתה בחדרה, משגר משימה. או שזה הולוגרמה? אולי נשמה אסטרלית ביקרה את תמר?
יותם שלף יד, ניסה להתקרב.
רות, בואי נדבר בבית, לא כאן. אני אלבש, נצא.
לא, קראה רות. נשב כאן, תמר תשתתף. היא החברה הטובה, חייבת לדעת.
רות ישבה בכיסא, רגל על רגל, נעלי רחוב עוד מלוכלכות, הכתם על השטיח הלבן של תמר לא הפריע לה.
תספרו, היא אמרה. מאז מתי יש לכם מועדון אינסטלטורים?
תמר חתרה אל הקיר בחולצת משי.
חצי שנה, מיהרה לומר.
חצי שנה, חיזקה רות. זוכרתי, כשנחמתי אחרי הגירושין שלך, אמרתי שתמצאי גבר, אז אתה כבר עם בעל שלי?
רות, זה היה בטעות! צעקה תמר, קולותיה נחרצים. הייתי בודדה, הוא הבין אותי! את עסוקה, הוא עוזר, מביא מצרכים נוצרה נקודה!
נקודה, אישרה רות. ואני? האם הנקודה שלי נכבתה? יותם, אמרת שהכל טוב, מתכננים ילד, חוסכים לחוף, ושקרת לי חצי שנה?
יותם הנמיך מבטו.
רות, לא רציתי לפגוע, הסתבכתי. תמר היא קלה. ואת תמיד רצינית, בעיות, תוכניות רציתי חג.
חג רצית? קמה רות, כעס קר וקפדני ממלאה אותה. אוקיי, ארגש לך חג שלא תשכח.
היא שלפה טלפון.
מה אתה עושה? התמרק פחד יותם.
כותב לאמא שלך, גלילה פטרוזיליה. היא תמיד אהבה את תמר, אמרה: הנה תמר, אחראית, רכה. היא תשמח לשמוע שהחתולה שלי הפכה לתמר.
לא תעשה! קרא יותם, לבו רועש. אמא!
אצלך לב? הסתכלה רות, הוא קפא. האם יש לי לב? עשר שנים נתתי לך, חיכיתי לכל משלחת, רפאתי את ההצטיינות שלך, הקשבתי לכל תלונה שלך. ואתה חוגג במיטה של החברה?
היא שלחה הודעה, לחצה שלח.
סיום, יותם. אמא יודעת. עכשיו יש לך שעה לאסוף חפציך מהדירה שלנו. תכניס מפתחות לתיבת הדואר. אם אחזור ואמצא גרב אחד, אשורף אותו במרפסת.
זה גם הבית שלי! זכר יותם על זכויותיו.
לא, יקירי. הדירה נרכשה על שם משפחתי לפני הנישואין. אתה רק רשום שם. אפשר להסדיר בערכאות אבל בינתיים, חוץ.
איפה אלך? הוא קרא, קולה נרגש.
תישאר כאן! חייכה רות, מצביע על תמר. תמר יש לה יין, פירות, ואש. אהבה, יופי, תמר לא מבשלת, ואתה, יותם, על תזונה. אבל אהבה תעכל הכל, נכון?
תמר בכי.
הוא לא יכול להישאר! אמא שלי באה בעוד שבוע! היא שמרנית, לא תבין
זה הבעיות שלכם, היא יצאה, הולכת לדרכם. תסדרו את האימהות, הדיאטות והנקודות.
בכניסה היא עצרה, הסתכלה על נעלי יותם, על המעיל שלו. הטיפה את המעיל על הרצפה, גרפה רגליים על הקיר.
אוי, סליחה, נפלתי, אמרה, מביטה בעיניים מרעידות של בעלה. זה קורה, כמו הנקודה שלכם.
היא יצאה, דלת נפתחה ברעש.
בזירת המדרגות רגליה רעדו, האדרנלין חלש, הכאב נמס למקום שחרור מוזר.
היא יצאה לחצר. טויוטה קאמרי עדיין חונה ליד כנהיא נעמדה מול הרכב, חייכה לבן-חורה של שדים, ולחשה שקט שהפך לחרוזים של זיכרון ולשון של משאלות משכבות.
