לפני כמעט שנתיים שמעתי מפי אשתי משהו שלעולם לא אשכח. היא אמרה לי: “החיים שלנו כל כך צפויים, שנמאס לי כבר ממך.” אמנם שירה הרגישה שאנחנו חיים בשגרה משעממת, אבל אני הייתי דווקא מרוצה. כל בוקר הייתי קם מוקדם, אוכל משהו קטן, עושה קצת התעמלות ומתארגן לעבודה. אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה להכין לה את הקפה של הבוקר וללוות אותה לדלת היא תמיד יצאה מוקדם. אחר כך התארגנתי בעצמי. כל האוכל הכנו בבית; הייתי מכין לנו שניצלים לפלאפל, אורז, ומארגן לנו קופסאות אוכל לעבודה. כל ערב, אחרי שחזרנו, עצרתי אצל החנות לקנות קצת פירות וירקות, ואז בישלתי, ניקיתי והפעלתי את המכונה. הטקס הקבוע שלנו לפני השינה: סרט, ואחר כך ישר למיטה.
הייתי משוכנע שאני עושה את הדבר הנכון. הכול היה מסודר: אשתי תמיד קיבלה אוכל טעים, הבית היה נקי ונעים. מה כבר אפשר לרצות עוד? בכל שבת היינו עושים ניקיון יסודי, אני אופֶּה חלה ולפעמים גם עוגה טובה, והיא הייתה מבשלת. בערב היינו מארחים חברים אצלנו או יוצאים לאיזו מסעדה בתל אביב. ביום שישי בצהריים נסענו להורים חצי מהיום אצל ההורים שלי, וחצי אצל שלה. עזרנו בעבודות, שוחחנו ונהנינו מזמן איכות עם המשפחה.
בלילות היינו נחים יחד בבית, בשקט ובשלווה. אף פעם לא רבנו, לא הרמנו קול בבית. באמת הייתה הרמוניה פנימית. אבל יום אחד אשתי הודיעה לי שזה פשוט משעמם אותה. במשך שעות היא דיברה על איך שאנחנו חיים וממה היא לא מרוצה, נתנה דוגמאות על זוגות מהעבודה שלה, שיוצאים לחו”ל כל חצי שנה ועושים חיים! “אנחנו אפילו לא רבים,” היא אמרה, ואותו יום פשוט הלכה.
לא רציתי לשנות שום דבר. הייתי באמת מרוצה ממה שיש, אבל בשבילה, מתוך אהבה הייתי מוכן להשתנות. ראשית החלפתי מלתחה נפרדתי מכל הבגדים הישנים, יצאתי לקניון עזריאלי ובכסף שחסכנו לדירה, קניתי בגדים חדשים ומגניבים. שירה כמובן צבעה את השיער בבלונד קצר, ואפילו מצאה עבודה חדשה היא עזבה את המשרד והתחילה להפיק אירועים. בזמן הזה הכרתי כל מיני בילויים חדשים ומוזרים.
שבוע אחר כך, אשתי חזרה. היא לא ציפתה למה שראתה. הבטחתי לה שהחיים שלנו משתנים, ואכן הכל קרה כמעט ולא בילינו בבית. כל ערב היינו במסעדה אחרת, בפאב, במסיבה או אצל חברים. יצאנו לטיולים בצפון, שכרנו אופניים בירקון, אפילו סופ”ש בטבריה היה על הפרק.
אחרי כמה חודשים של החיים הדינמיים האלה, פתאום שירה התחילה להתגעגע לחיים הישנים שקטים, ביתיים. הלחיץ אותה שלא יש לה זמן לאפות עוגות או לבשל תבשילים טריים. בינתיים אני בכלל התחלתי להסתדר בשגרה החדשה של בירות, חברים, בילויים ונשאבתי אליה.
עוד שבוע עובר, והיא אומרת: “אני רוצה לחזור ללפני לשקט, לסדר, לבית חמים, לארוחות שבת אצל ההורים שלך.” אבל אני כבר לא רציתי בזה. התרגלתי לסגנון חיים שונה, שהתאים לי עכשיו. פעם אהבתי את הבית והשקט, אבל אחרי כל מה שעברתי, לא הייתי מסוגל לחזור לאחור. כשרצתה לשחזר את הבית שלנו כמו שהיה, פתאום הייתה מריבה רצינית נשברה לנו צלחת, השכנים קראו למשטרה. היא אספה את הדברים שלה וחזרה לאמא שלה.
בטח חושבת שאחכה לה ואהיה מוכן לחזור אליה ולהיות כמו שהייתי. אבל זה כבר מוגזם אנחנו לא איזה דמויות מסדרה, אי אפשר פשוט להחליף דמות בלחיצת כפתור. שירה עזבה, וכשתחזור, תמצא על השולחן מסמכי גירושין, ומכתב: “נמאס לי, כבר לא יכול לגור איתך.”
