בעלי הכריח אותי לארח את ערב הגברים שלו בזמן שסבלתי עם צווארון קשיח ואז אמא שלו נכנסה הביתה.
בעלי פצע אותי בתאונת דרכים, ואז ניסה לסחוט ממני כסף. חמותי שמה לזה סוף.
אני אם צעירה (בת 33), הולכת עכשיו עם צווארון קשיח כי יהונתן, בעלי (בן 34), לא הצליח להתאפק ולא גלל אינסטגרם ברמזור. עכשיו הוא מאיים לנתק אותי מהכסף שלנו בזמן שאני מנסה להחלים. חשבתי שנתקעתי, עד שמישהי מהמשפחה התערבה.
יש לנו בת בת חצי שנה, יערה. לפני שבועיים חזרנו מביקור אצל רופאת הילדים. יערה בכתה, הסתובבתי חצי גוף לאחור כדי לתת לה מוצץ. יהונתן היה אמור לנהוג, אבל המסך שלו הבהב לו בתוך מחזיק הכוסות; הוא צחק על סרטון, יד אחת על ההגה והשנייה על הטלפון.
אני זוכרת שאמרתי: “יהונתן, הרמזור משתנה.” ופתאום הגוף שלי עף קדימה, הראש מוטח הצידה. כאב לבן, צורב, היכה מהעורף עד לכתף. בבית החולים הבשורות היו לא פשוטות: מתיחת שריר ומעיכה עצבית בצוואר. גזר הדין: צווארון קשיח ואיסור להרים דברים או להתכופף לכמה שבועות, אולי חודשים.
האיומים
הייתי תמיד עצמאית עבדתי בשיווק במשרה מלאה וחסכתי כסף משלי. פתאום לא הצלחתי לחפוף, להרים את הבת שלי או אפילו לחלוץ נעליים לבד. ביומיים הראשונים יהונתן עוד השתדל, גם אם התלונן על טיטולים. ואז הגיעה יום ההולדת שלו.
בדרך כלל אני מארגנת הכול. השנה חשבתי שנבטל את החגיגה. אבל יהונתן פשוט נכנס הביתה ואמר בביטחון: “ביום שישי החבר’ה באים לפה, ערב משחקים. כבר הודעתי.” כשניסיתי להסביר שאני לא מסוגלת לארח, הוא נאנח כאילו הרסתי לו את האוטו.
“אם את לא מארגנת,” נעמד מולי, “אל תצפי שאעביר לך כסף. אני לא משלם לך לשבת בבית.” זה כאב יותר מהמכה בצוואר. שנינו החלטנו שאהיה בבית חצי שנה אלו היו החסכונות שלנו, ופתאום זה ‘הכסף שלו’ ואני סתם דיירת עצלה.
מסיבת יום הולדת, על חשבוני
פחדתי שיחסום לי את הכסף בחשבון, אז עשיתי מה שצריך. הורדתי מהחיסכון הקטן שלי מהימים שלפני החתונה, שכרתי חברת ניקיון והזמנתי אוכל ושתייה ב2300 ש”ח. הכאב שלי לא היה “מקרה חירום”, אבל החגיגה שלו כן.
ביום שישי הבית היה מבריק. יהונתן נתן לי טפיחה קטנה על הירך, כאילו אני עוזרת: “נו, רואה? זה לא נורא.” בערב הבית היה רועש, בעוד אני ניסיתי לשבת על הספה בלי לבכות. שמעתי אותו מתגאה: “היא בחופשה, כיף לה לישון עם התינוקת כל היום.”
הפתעה בדלת
פתאום הדלת צלצלה. יהונתן התעצבן, חשב שזו הפיצה, אבל קפא על מקומו. בפתח עמדה אמא שלו, מרים. היא סקרה את הבית: בקבוקי בירה, מגשי אוכל על חשבוני, אני עם צווארון קשיח ומוניטור תינוקות מהבהב.
“בוא איתי. עכשיו,” אמרה לו בקרירות שלא הכרתי. החבר’ה קפאו. מרים נכנסה לסלון ואמרה: “ערב טוב לכולם, תמשיכו ליהנות. הבן שלי הולך.”
כשיהונתן ניסה להתווכח שזה יום ההולדת שלו, היא חתכה אותו: “הבית הזה שלך רק בזכות עזרתי. איימת על אשתך הפצועה עם שליטה כלכלית כי לא עזבת את הטלפון ברמזור. החלט מה אתה רוצה להיות בעל אמיתי או ילד מפונק. הלילה אתה ישן אצלי וחושב טוב-טוב איזה גבר אתה רוצה להיות.”
תחושת ביטחון מחודשת
החברים שלו ברחו במהירות. יהונתן עזב עם הראש מורכן. מרים התיישבה לידי, נתנה לי לבכות על הכתף שלה ואמרה: “היית צריכה להתקשר כבר מהתחלה.” אחרי זה ניקתה את הבית והבהירה שאני לא לבד.
כרגע יהונתן גר אצל אמא שלו. הוא בוכה, מתנצל ומודה שהתנהג באכזריות ובאנוכיות. אני לא יודעת אם הנישואים שלנו ישרדו, אבל אני יודעת שאני זקוקה לזמן, טיפול ובעל שרואה בי שותפה לא עוזרת.
לפעמים, כשנדמה שהכול נגדך, מופיע מישהו שמראה לך שמגיע לך יותר טוב. והכי חשוב לעמוד על שלך, גם כשלרגעים נדמה שאת לבד. כי כשאמת וכוח פנימי נפגשים, אף אחד לא יכול להכתיב לך את הערך שלך.
