בעלי איחר להלוויה של אבא שלי. באותו היום ראיתי איפה הוא באמת היה.
הוא התקשר רבע שעה לפני הטקס ואמר שהוא תקוע בפקק, שזה “יום נורא”, שהוא “כבר בדרך”.
עמדתי אז מול בית הכנסת, במעיל שחור, עם ידיים קרות שאחזו בתיק. הנהנתי, למרות שידעתי שהוא לא רואה אותי.
האנשים נכנסו לאט פנימה. מישהו נתן לי ממחטה. מישהו אחר ליטף את הכתף. כולם היו שם. רק הוא לא.
ארון הקבורה כבר עמד ליד הבימה. הסתכלתי עליו, ניסיתי לא לחשוב על זה שאבא תמיד שאל אם בעלי יגיע בזמן, או “שוב יקרה משהו”. הבטחתי לו ש הפעם אני בטוח שהוא יבוא. אמרתי לו, שהוא יכול לאחר לעבודה, לארוחת ערב, ליום הולדת – אבל לא למשהו כזה.
התפילה התחילה בלעדיו. הטלפון בכיס שלי רעד פעם אחת, ואז שוב. לא עניתי.
אחרי הטקס מישהו צילם תמונה. רגילה לגמרי קבוצת אנשים, פרחים, שמיים אפורים. בערב ראיתי אותה באינטרנט. ואז, במקרה, ממש ליד, ראיתי תמונה אחרת. צולמה באותו יום. באותה שעה. במקום שאין לו שום קשר לבית העלמין.
עמדתי עוד רגע מול המסך של הטלפון, עד שקלטתי מה בעצם אני רואה. התמונה הייתה מלאה אור, שמחה, בלונים צבעוניים ושולחן עמוס באוכל. מישהו סימן את המקום, הוסיף שעה, כמה לבבות בתיאור. הכל היה קליל, שמח, לא שייך ליום שאני עברתי.
ברקע, טיפה בצד, ראיתי את פניו. מחייכים. רגועים. כאלה שלא ראיתי כבר זמן רב. הוא עמד ליד אישה. אישה שבאותו רגע לא ידעתי על קיומה, אבל האינטואיציה מיד זיהתה אותה. ידה הייתה מונחת על כתפו, בחופשיות מוגזמת למישהי “מהעבודה” או “ידידה של ידידים”.
השעה בתמונה הייתה בדיוק הזמן שבו עמדתי מול בית הכנסת והקשבתי לו בטלפון אומר לי ש”הוא כבר מגיע”. ש”זה עניין של דקות”. ש”כבר פונה”.
אני לא זוכר את הדרך הביתה. אני זוכר רק את השקט בדירה, את תמונת אבא על השידה, ואת השאלה שחזרה כמו הד: איך אפשר לטעות כל כך בחישוב הזמן.
כשעופר סוף סוף הופיע, הכל כבר נגמר. ההלוויה, סעודת ההספד, ההלם. נכנס בשקט, כאילו קיווה שלא אראה אותו. לבש חולצה שמעולם לא ראיתי עליו קודם. הריח מבושם זר ואלכוהול.
סליחה פתח כבר בדלת. באמת לא רציתי…
לא נתתי לו לסיים. הנחתי את הטלפון על השולחן ודחפתי אותו לכיוונו. הוא הסתכל. קודם בלי להבין, אחר כך בעיון גובר. החיוך נעלם לו מהפנים.
זה לא כמו שאת חושבת אמר מהר. זה רק יום הולדת של חברה. עצרתי ממש לרגע, חשבתי שאספיק…
לא הספקת קטעתי אותו להלוויה של אבא שלי.
התיישב בכבדות על הכיסא. העביר יד בשיער, כמו תמיד כשהוא לחוץ. התחיל לדבר. על תכנון לקוי, על זה שלא חזה פקקים, חשב שיש לו יותר זמן. על זה שלא התכוון לפגוע בי. לא היום, ולא אף פעם.
הקשבתי לו, אבל כל מילה שממנה נשמעה זרה. כאילו הוא מספר את הסיפור של מישהו אחר. בראש שלי עדיין ראיתי את אבא, מסדר עניבה לפני היציאה, אומר לי לא לדאוג כי “הכל מסתדר בסוף”. באותו יום התברר שלא הכל.
תצא עכשיו אמרתי לבסוף.
מה זאת אומרת? הסתכל עליי בפליאה. אנחנו יכולים לדבר.
דיברנו כבר עניתי בשקט עכשיו תצא.
הוא ארז במהירות. כמה דברים לתיק, מטען, החולצה. עמד בפתח, כאילו מחכה שאעצור אותו. לא עשיתי את זה. בימים שאחר כך התקשר. שלח הודעות. התנצל, הסביר, הבטיח. נשבע שזו הייתה טעות, ושלעולם לא יאכזב אותי שוב. שהוא הבין.
נפגשנו שוב פעם אחת. ישב מולי, עייף, כאילו הזדקן בכמה ימים. אמר שהוא רוצה לחזור. שיתקן הכל. שהוא אוהב אותי. הסתכלתי עליו, והרגשתי רק דבר אחד: עייפות. לא כעס. לא שנאה. עייפות עמוקה ממישהו שבחר מסיבה של אחרים על פני האבל שלי.
