נועה באה ממקום בו דירה קטנה בת חדר אחד עולה ממש מעט שקלים. היא רכשה דירה כזו, אבל בעלה לא ידע על כך דבר. “כשהבעל שלי היה בשליחות עבודה בחו״ל, נולדה לנו בת. ילדתי בבית חולים רגיל, אבל סיפרתי לו שילדתי בבית חולים פרטי ויוקרתי…” ובכל מקרה: את הכסף שבעלה שלח לה להוצאות הבית, נועה הוציאה בזהירות ובחסכנות רבה. כשהוא היה בבית, המקרר היה עמוס בבשר, דגים וכל מיני פינוקים. אבל כשהוא נסע, נועה המשיכה לחסוך כל שקל.
“מעולם לא קניתי בגדים חדשים לבת שלי. תמיד היו אנשים טובים שתרמו לנו, או שמצאתי דברים במחירים זולים באתרי יד שניה. כך הצלחתי לחסוך לדירה.” נועה הייתה מזמינה את אימא שלה לשמור על הבת, בזמן שהיא הלכה לעבודה בסודיות. בעלה היה אשם בכך בעצמו. נועה הייתה אשת חיל עבורו, עשתה כל מה שביקש בדיוק, כי באה מהפריפריה והוא תל אביבי, רגיל להכתיב לה הוראות. באיזשהו שלב, נועה התחילה לתכנן לברוח. היא הבינה שמתישהו הוא פשוט יפסיק לחשב את עוצמת המהלומות ואז זה יהיה הסוף.
“גם כשזה נגע לקניות לבית, הייתי מתחכמת קונה כמה תפוחים לבת שלי, ומספרת לבעלי שקניתי קילוגרם.” נועה עבדה וחסכה במשך שנתיים וחצי עד שהצליחה לאסוף את הסכום הדרוש. “עוד פעם אחת כשהוא נסע לחו״ל, ארזתי את עצמי ואת הבת וברחנו מהבית. יום קודם כבר הגשתי בקשה לגט.” בעלה ניסה למצוא אותן. הוא התקשר אליה, הבטיח שהחיים עכשיו יהיו יותר טובים, שהכול יהיה מאושר. אבל היו גם שיחות שבהן הוא נשמע מאיים, ואמר שלא יוותר לעולם ויעשה הכול כדי להחזיר אותן.
ממש במהרה גילתה נועה שיש לו כבר חברה חדשה סטודנטית צעירה. היא בטוחה שהוא מתנהג כלפיה בדיוק כפי שהתנהג כלפיה. “מעולם לא בגדתי בבעלי. הכסף שחסכתי מבחינתי זה כסף שהרווחתי ביושר. הרי ויתרתי על אוכל בשביל לחסוך אותו. ולא הייתה לי שום ברירה אחרת. הייתי חייבת להציל את עצמי ואת ביתי היחידה.”
