נעמה באה ממקום שבו דירה קטנה עולה רק כמה מאות שקלים. היא רכשה דירה כזו לעצמה, בלי שבעלה, נדב, ידע דבר על כך. “בזמן שנדב היה בנסיעת עסקים, נולדה לנו הבת שלנו,” משתפת נעמה, “ילדתי בבית חולים רגיל, אבל אמרתי לו שזה היה בבית חולים יוקרתי… ובכלל את הכסף שנדב היה שולח לקניות, הייתי שומרת ובקושי מוציאה. כשנדב היה בבית, המקרר היה מפוצץ בבשר, דגים וכל מיני מטעמים. אבל כשנסע, החיסכון חזר לשלוט.”
מעולם לא קניתי בגדים או צעצועים לבתי רוני. תמיד אנשים טובים נתנו, או שמצאתי דברים במחירים זולים באינטרנט. כך הצלחתי בסבלנות וחיסכון לאסוף מספיק כסף בשביל הדירה הזו. לא פעם הייתי קוראת לאמא שלי לשמור על רוני, בזמן שאני יוצאת בסתר לעבוד. נדב הוא זה שהביא את זה עלינו. תמיד הייתי בת זוג מושלמת בשבילו עושה כל מה שהיה מבקש. בסוף, אני הרי מהקיבוץ, והוא תל-אביבי שמכתיב פקודות.
ולילה אחד, הבנתי שאני צריכה לברוח. הבנתי שמתישהו נדב יעדיף להכות חזק מדי וזה יהיה הסוף.
גם את ענייני הקניות הייתי מסתירה. הייתי קונה לרוני תפוח אחד, אבל לנדב הייתי אומרת שקניתי קילו. לקח לי שנתיים וחצי לאסוף את הסכום הנדרש. עוד פעם כשנדב נסע לחו”ל בענייני עבודה, ארזתי לילה אחד את החפצים ואת רוני וברחנו. יום לפני כן כבר הגשתי בקשה לגירושין.
נדב ניסה להחזיר אותנו התקשר, נשבע שהמשפחה שלנו מעכשיו תהיה רק שלווה ואור. לפעמים היה מתקשר בטון מאיים, מבטיח שהוא לא יוותר עד שלא אשוב, בכל מחיר.
לא עבר הרבה זמן וגיליתי שיש לו כבר רומן חדש מצא לעצמו סטודנטית. אני בטוחה שהוא מתנהג גם לה בדיוק כמו שהתנהג אליי.
מעולם לא בגדתי בנדב. את הכסף שחסכתי אני מחשיבה כהישג; בסופו של דבר, עברתי ימים רעבים כדי לאסוף אותו. ולא הייתה לי ברירה היה עליי להציל את עצמי ואת בתי היחידה.
