וואלה, אני כבר לא יכולה לשמוע את הסיפורים שלה על המשפחה שלה!
“אבל היא השכנה שלנו, מה אכפת לך להקשיב לה קצת?” שאל בעלי.
“תמיד אותו הסיפור,” נאנחתי.
אתה הרי מכיר אותי, אני בדרךכלל סבלנית ורגועה, אבל עם קורין, השכנה שלי, אני פשוט לא מסתדרת.
גם בעלי לא מבין למה זה כלכך מפריע לי.
פעם אפילו היינו חברות טובות, היו לנו הרבה ארוחות יחד עם המשפחות, אבל דברים השתנו.
קורין גדולה ממני בחמשעשרה שנה. אחרי שההורים שלה נפטרו, היא ושלושת האחיות שלה התחילו להתגורר יחד בבית המשפחה הישן פה ברחוב ירמיהו בתלאביב.
הכול נראה כאילו הולך על מי מנוחות הרי הן החליטו למכור את הדירה, להתחלק בכסף, כל אחת תקבל את החלק שלה.
אבל כמובן, אף פעם זה לא הולך חלק אצל משפחות.
לא יודעת בדיוק את הפרטים, אבל סבתא שלי שמעה מקפצה אצל הדודה שלי, שקורין ביקשה להישאר בבית כי היא הייתה בצרות, והבטיחה שתחזיר להן את החלק שלה כשיסתדר לה.
אז האחיות שלה הסכימו, וחתמו על כך שאין להן תביעות ירושה.
מה שקרה אחרכך, אף אחד לא יודע באמת.
אבל אני די בטוחה קורין עדיין לא שילמה להן אגורה.
היא כל הזמן באה אליי להתלונן: “הן פשוט התנתקו ממני. לא מתקשרות, לא שולחות הודעה, כלום. מעניין אותן רק הכסף.”
בסדר, הבטחתי שתחזירי להן, את זוכרת?
ברור שכן, אבל בכל פעם כל האחיות הן הנבלות, ואף פעם היא לא אשמה.
“אפילו רציתי להתקשר אליהן,” המשיכה, “אין לי מספיק שקלים להחזיק את הדירה הזאת, הן אמורות להשתתף גם, זה לא רק הבית שלי, נכון?”
“אבל הן ויתרו עליו, לא?”
“מה זה קשור, זה עדיין הבית שלהן! גדלנו פה כולנו, זה הבית של אבא שלנו לא אכפת להן?”
“את לא חושבת שהן נפגעו שלא החזרת להן את מה שהבטחת?”
“בסופו של דבר, זו הייתה החלטה של כולנו, אף אחת לא הכריחה אותן. אמרתי שכשיהיה לי, אחזיר להן, בינתיים אין לי. למה למכור במקרה הזה את הבית רק בשביל לתת להן חלק מהכסף? איפה אני אגור אז? אף אחת לא חושבת עליי, מעניין אותן רק הכסף.”
הסתכלתי על בעלי; הוא ישב שם, עיניים שאומרות “הבנתי בדיוק למה את לא סובלת את החפירות של קורין.”
הבנאדם יושב, שותק, מבין למה אני לא מתלהבת שהיא באה לשבת איתנו כל ערב עם אותו הסיפור.
