אבי חזר הביתה בשש וחצי בערב. כבר היה בזה משהו חריג בדרך כלל הוא לא היה מופיע לפני שמונה. בדיוק עמדתי, דנה, לשטוף את הכלים אחרי ארוחת ערב, ושמעתי אותו מתמהמה במבואה. הרבה יותר מהרגיל.
“דנה” קרא לי בקול זהיר, כמו מישהו שמחזיק משהו עדין שעדיין לא החליט איפה להניח.
ניגבתי את הידיים ביציאה למטבח והצצתי למסדרון.
עמדו שם שניים. אבי, עם מבט של אחד שעשה עכשיו מעשה, ולא בטוח בעצמו אם זה היה נכון או לא. ולצידו אישה בת כחמישים, עם תיק נסיעות על הכתף ומזוודה לרגליה.
“זאת יעל,” אמר אבי. “בת דודה שלי. אני בטוח שסיפרתי לך פעם.”
האמת? לי לא זכור. אולי באיזו שיחה ישנה, פעם. יעל מחיפה, נדמה לי. או אולי מרמת גן. לא משנה.
“היא תישאר איתנו לשבועיים,” הוסיף אבי. “יש לה קצת בלאגן שם.”
“זה רק לשבועיים,” שיננתי לעצמי.
“שלום, דנה,” לחשה יעל בהססנות. נראה היה שהיא מתנצלת בעצם הגעתה. “סליחה על ההפרעה אני מבטיחה לא להכביד. אני מבשלת, מנקה. לא תרגישי ממני כלום.”
הבטתי בה, ואז באבי. שוב בה. מה יש לומר? אי אפשר להשאיר אישה עם מזוודה במסדרון.
“מה את עומדת?” אמרתי לה. “בואי, כנסי.”
אבי נשם לרווחה. יכולתי לחוש איך משהו בי מתכווץ הכל כבר הוחלט בלעדי.
יעל נכנסה לסלון ונעמדה בפינה, הניחה את המזוודה בצד בלי להתסכל יותר מדי, כמעט בלחישה.
“יש לכם בית נעים,” אמרה בשקט. הרגשתי שאין כאן מחמאה, רק קביעה עייפה.
עמדתי שם וחשבתי: מה בדיוק מתחבא מאחורי המילים “בלאגן”?
כי “בלאגן” זה מונח רחב מאוד בארץ. הכול יכול להיכנס תחת “בלאגן”.
ולמען האמת, יעל באמת לא הפריעה. קמה בבוקר מוקדם, כמו חתול, הלכה בשקט למטבח, שתתה תה כשהייתי עוד בחלום, שטפה אחריה את הכוס. לא השאירה שיירים. לא התעכבה במקלחת. לפעמים אפילו בישלה, בלי לשאול, רק הניחה סיר ובאה והלכה. המרק שלה? טעים, לפעמים יותר משלי.
זה דווקא העיק עלי.
כי כשאורח מתנהג רע, לפחות יש מה לומר. כשכלום לא חסר, הכול שקט, הכול מנומס, ובכל זאת זה מרגיש חורק זה כבר קוץ שאי אפשר לראות. לא ממש כואב, אבל מפריע.
השבוע עבר, ונמשך לעוד שבועיים. בסוף כבר חודש.
אבי התרווח. נעשה רגוע. “את רואה? הכול סבבה,” אמר לי. ואני חייכתי. כן, סבבה. בערך.
אבל שמתי לב שיעל כל הזמן מדברת בטלפון בלחישה.
עברתי ליד הסלון, הדלת חצי סגורה. שמתי לב היא מדברת בשקט, מהר, עם דאגה. לא שיחה על אוכל או מזג אוויר. רק אינטונציה. טרדה ודחיפות. זה לא עזב אותי, כמו ריח גז שנדמה לך שנעלם, אבל אתה עוד מרגיש אותו.
ובשיחות בדלת כל פעם שמישהו צילצל, שליח, שכנה, דואר יעל נראתה כאילו זמן קפא. מביטה לדלת כמו מי שמצפה למשהו ולא יודעת אם זה לטוב או לרע.
שאלתי בעדינות יום אחד:
“יעל, מה שלומך? קצת מסתדרים העניינים?”
“כן, בערך,” חייכה בשקט. “אל תדאגי דנה עוד מעט אני הולכת.”
“עוד מעט” גם זה מונח מאוד ישראלי.
ראיתי אותה מתרחקת וחשבתי לא, משהו כאן לא מתאים. יש כאן סיפור מוסתר. מה? אין לדעת.
לא קיבלתי תשובה. ואז הגיע הלילה. קמתי למטבח להביא מים. הסלון מעבר לקיר. הדלת חצי פתוחה. שמעתי את יעל מדברת בטלפון. חלש, אבל חד בלילה השקט.
“אני זמנית כאן אצלם הם לא יודעים כלום.”
עמדתי דקה בפריז ליד המקרר.
הם לא יודעים כלום.
נשארתי שם חצי דקה. חזרתי בשקט לחדר השינה. שכבתי, מביטה בתקרה. אבי ישן רגוע לצדי, כמו אדם שהמצפון שלו נקי והמרק שלו טעים.
לא הערתי אותו. לא ידעתי מה לומר בכלל. מה בדיוק הם “לא יודעים”? הייתי צריכה להבין קודם.
הבנה הגיע בשבת, בסביבות שתים־עשרה בצהריים.
דלת הכניסה צלצלה. פתחתי.
עמדו שם אישה לא מוכרת, בערך בת ארבעים, עם תיק מסמכים, ולידה גבר צעיר יותר.
“שלום. אנחנו מחפשים את יעל הורוביץ. יש לנו מידע שהיא גרה כאן כרגע.”
הרגשתי צמרמורת יורדת לי בגב.
“סליחה, מי אתם?” שאלתי.
“אנחנו חברת גבייה,” ענתה האישה, כמעט מונוטונית. רגילה לזה.
הבטתי בסמל שעל התיק, בבחור שלצידה, ובמילה “גבייה” שתלתה באוויר, תוספת אורחת לא רצויה בבית.
“המתינו רגע,” אמרתי. וסגרתי את הדלת.
כבר שמעתי צעדים מהסלון. יעל יצאה, עם פלאפון ביד ומבט של אחת שמחכה מזמן לרע ואז הוא מגיע.
“הם באו אלי?” שאלה בלחישה.
לא עניתי. רק הבטתי.
“דנה, אני אסביר.”
“קודם דברי איתם,” אמרתי לה. זזתי הצידה.
אבי היה במושב. התקשרתי.
“אבי, תגיע היום. אנחנו צריכים לשוחח.”
“קרה משהו?” הקול שלו השתנה מיד.
“לא נורא. רק תגיע.”
הם עזבו. יעל לא יצאה מהחדר. אני ישבתי מול השולחן וחשבתי “בלאגן” זה לא רק מושג רחב, אלא גם מושג זר, ועכשיו הוא גר איתך בסלון כבר יותר משבוע.
ואני, דנה, קיבלתי, סבלתי ואמרתי לעצמי: בסדר.
אבל זה לא בסדר.
אבי הגיע שלוש שעות אחרי. נכנס למבואה, הביט בי ומיד קלט משהו חמור.
“מה קורה?” שאל, בלי קלילות.
“בוא,” אמרתי. “יעל, תצטרפי בבקשה.”
יעל ישבה בסלון. שקטה, מתוחה, ידיה שלובות, כמו שמחכה לסוף של משהו שהיא יראה מזמן.
אבי ישב.
“מי מוכן להסביר?” שאל.
“יעל,” אמרתי בשקט. “תסבירי לאבי מי בא אלינו היום.”
יעל הביטה בשולחן, ואז הרימה מבט.
“גבייה,” אמרה. “אלה היו גבאים.”
אבי נראה מבולבל, כאילו שמע מילה שהוא לא קולט את משמעותה.
“גבאים. למה?”
“יש לי חוב,” הסבירה. “גדול. לקחתי הלוואה לפני שנתיים, חשבתי שאסתדר, העסק לא הצליח. אחר כך ניסיתי למחזר הלוואות. לא עבד. בסוף נתקעתי בלי דירה, עם חוב ענק.”
נשתרר שקט. ואז בשקט, עייפה כל כך:
“זו הסיבה שהסתתרתי מהם.”
אבי שתק. היו לו עיניים של אחד שגילה שהקרקע לא איפה שחשב.
“יעל, את מבינה מה עשית?”
“מבינה.”
“השתמשת בכתובת שלנו, בלי לשאול.”
“מבינה,” חזרה, חלושה.
“אבי, לא ידעתי,” קרא. “באמת שלא.”
“אני יודעת,” אמרתי.
יעל לא דיברה. הביטה בכוס עם מים.
“יעל,” אמרתי, “אני רוצה שתביני דבר אחד. לעזור זה דבר אחד. היינו עוזרים, כנראה. אם היינו יודעים. אבל לחיות בשקר אצלי בבית לא.”
יעל הרימה מבט.
“את צודקת,” אמרה. “אני יודעת. פשוט פחדתי. לא היה לי לאן ללכת. הבת עם הילדים בדירה קטנה, חברה בשיפוץ, ואבי תמיד אמר תבואי אם צריך. אז”
“באת,” השלמתי. “עם מזוודה ועם חוב.”
אבי הביט ברצפה. ואז שאל בשקט:
“יעל, כמה את חייבת?”
“הרבה,” לחשה. “שמונה מאות אלף ש”ח. עם ריביות אפילו יותר.”
אבי נשם עמוק.
“תשמעי, אין לי את הכסף הזה. גם לנו אין.”
“אני לא מבקשת,” מיהרה לומר. “זה לא העניין. רק רציתי להסתתר. עד שהם יפסיקו לחפש, עד”
“יעל,” קטעתי ברוך. “הם כבר מצאו. הם עמדו בדלת שלנו היום בצהריים.”
שתיקה.
יעל עצמה עיניים.
“כן, אני מבינה.”
“אי אפשר לברוח מזה,” אמרתי. “צריך לטפל.”
“אני לא יודעת איך.”
“אני כן,” חייכתי.
אבי הביט בי מופתע.
“תשמעי,” המשכתי, “אני לא עורכת דין, אבל שכנה ממול עברה אותו דבר לפני שלוש שנים. הסדרה מחדש. היה קשה, אבל הצליחה. אתן לך את המספר שלה. את כרגע בלי עבודה?”
“כן,” ענתה בשקט.
“יש חברה, יש לה חנות יד שנייה בשוק בצלאל. מחפשת מישהי לחצי משרה. לא הרבה, אבל אלו מסמכים חשוב אם תגיעי להליך משפטי. ויש דירה להשכרה לא רחוק מכאן, ראיתי מודעה לפני כמה ימים. לא יקר, ובעלת הבית מבוגרת, נחמדה.”
יעל הביטה בי. ראיתי שמתחיל להאיר בה משהו, לא שמש אבל כבר לא לגמרי חושך.
“למה את עוזרת לי אחרי כל זה?” שאלה.
“כי את בצרה,” עניתי בגילוי לב. “ואת בת דודה של אבי.”
אבי הביט בי הרבה זמן, ואז אמר בלי פאתוס:
“תודה, דנה.”
לא עניתי. רק קמתי לשים קומקום.
אחרי שיחה כזאת תמיד צריך תה, את זה אני יודעת.
יעל יצאה תוך ארבעה ימים.
לא מייד קודם טלפנה לשכנה מהמסדרון. אחר כך פגישה. אחר כך שיחה לחברה בשוק, ששמחה לבדוק אותה לשבוע ניסיון. הדירה נמצאה חמש תחנות מפה, לא יקר. בעלת הדירה סבלנית, לא מטרידה.
ביום הרביעי יעל ארזה.
עמדה במבואה יותר מדי זמן בשביל סתם לצאת, הביטה בי במבט מתנצל כאילו ניסתה למצוא את המילים, ולא מצאה.
“אני לא יודעת איך” התחילה.
“לא צריך,” חתכתי אותה.
יעל לקחה את המזוודה. אבי ירד איתה למונית. נשארתי לבד בכניסה.
אחרי חודש יעל התקשרה. סיפרה בקיצור: עובדת, משלמת את התשלום הראשון להסדרה, הדירה נחמדה, בעלת הבית עושה חלות לשבת.
חייכתי לעצמי.
זו הייתה שיחה טובה. קצרה, בלי תוספות מיותרות.
