דוד חזר הביתה בשש וחצי. בעיניה של יעל, זה היה סימן טובבדרך כלל הוא לא היה מציץ לפני שמונה בערב. בדיוק סיימה לשטוף את הכלים של ארוחת הערב כששמעה אותו מתמהמה במבואה הרבה יותר מהרגיל.
יעלי, קרא בקול זהיר, כמו אדם שנושא כד חרס ומפחד לעשות תנועה מיותרת.
יעל ניגבה את הידיים במגבת ויצאה.
במבואה עמדו שניים: דוד, נראה כאילו רק עשה משימה הירואיתועדיין לא בטוח אם הצטיין או הסתבך, ולצידו אישה בעשור השישי לחייה, עם תיק גב ונייד גדול לרגליה.
זו נועה, אמר דוד. בת הדודה שלי. זוכרת שסיפרתי לך עליה?
יעל לא זכרה. בעצם, אולי פעם באיזה הקשר רחוקנועה מחדרה… או נתניה… או מה זה משנה.
היא תישאר לנו לשבוע-שבועיים, הוסיף דוד בניסיון לא להישמע מתחנן. יש לה עניין מסובך.
“שבועיים”, שיחזרה יעל לעצמה כמו הד לא נעים.
שלום יעלי, אמרה נועה בקול כמעט לחישה, מתנצלת. אני ממש מצטערת על הטרחה. אשתדל לא להפריע, אני מנקה, מבשלת, לא תרגישי בכלל שאני כאן.
יעל העיפה מבט עליה, אחר כך על דוד, ושוב עליה.
טוב, את עומדת פה? חייכה בציניות נסתרת. כנסי.
מה תעשה, תזרוק אותה לרחוב עם מזוודה? נו באמת.
דוד נשם לרווחה והיה קל להרגיש שדבר מה בה נדחק פנימההנה, זה כבר סגור. אין צורך אפילו לשאול אותה.
נועה הססה מעט ואז עברה לסלון, הניחה את המזוודה בפינה בעדינות, לא חקרה, לא סקרה בחוצפה.
נעים פה אצלכם, ציינה בקול שקט, לא כדי להחניף אלא סתם ממלמל.
יעל הביטה שוב במזוודה ותהתה מה בדיוק מסתתר מאחורי “עניין מסובך”.
כי עניין מסובך, אם תשאלו אותה, זה מושג מרווח מאד. אפשר להחביא שם הרבה.
ואם למישהו היה ספקנועה באמת לא הפריעה. קמה על הבוקר, התנהלה כמו חתולה, שתתה תה בזמן שכולם עוד ישנו, שטפה כוס לפני שיעל נכנסה למטבח. לא השאירה פירור, לא טרחה במקלחת שעהואפילו בישלה לפעמים (בלי לשאול, אבל גם בלי להחמיר)רק השאירה סיר מרק והסתלקה. והמרק? הרבה יותר מוצלח מכל מה שיצא ליעל אי פעם.
וזה, כמה אירוני, קצת עיצבן.
באמת, קשה להתרגז כשמישהו מתנהג רע. יש אירוע, יש שיחה. אבל כשהכול מושלם מדי, שקט, מנומס, וקצת מוזרכמו קוץ נסתר שלא נותן מנוחה.
עברה לה שבוע, אחר כך חודש.
דוד התלהב, הסתובב רגוע: “נו, רואה? בסדר גמור.” יעל הנהנה, אפילו הסכימה כלפי חוץ.
רק שלנועה התפתחה חיבה לדבר בשקט בטלפון.
יעל שמה לב במקרהעברה ליד הדלת הסגורה של הסלון, קול חרישי, נמהר, כמעט לא ברור. לא תוכןרק כמות הדאגה שנשמעה שם. לא מדברים ככה על מזג האוויר או מתכון לשקשוקה.
יעל נעצרה חצי שנייה, לא האזינה… ופשוט המשיכה, אבל התחושה לא עברה, כמו ריח אבקת כביסה מהכביסה של אחר, שאתה מריח גם אחרי שחשבתי שנעלם.
וגם, כל פעם שהדלת צלצלהשליח, שכנה, מישהו מדוארנועה כאילו קפאה, מביטה בדלת כמו בחייו לא ידע אם לצפות לטוב או לרע.
יעל ראתה. שתקה.
פעם ניסתה ברמיזה:
נועה, מה שלומך? הסתדר לך מה שלחצת עליו שם?
כן, ככה-ככה, חייכה נועה בעדינות. עוד קצת, אל תדאגי, אני אעלם…
“עוד קצת”. גם מושג רחב למדי.
יעל שוב בדקה בלבלא, משהו פה לא מסתדר, יש פה סיפור שלא סופר. אבל מה בדיוק?
תשובה לא הייתה. ואז הגיעה הלילה. יעל יצאה לשתות מים מהמטבח ויש סלון עם דלת לא ממש סגורה. קול של נועה, חרישי, בגוון מיוחד של הלילה.
אני עוד גרה אצלם. הם לא יודעים כלום.
יעל קפאה מול המקרר, מים ביד.
“הם לא יודעים כלום”.
נשארה ככה חצי דקה, ואז פשוט חזרה. לא העיר את דוד, לא הייתה בטוחה בעצמה מה להגידקודם צריך לברר עובדות.
ההבנה הגיעה בשבת, בסוף הבוקר.
דפיקות בדלת, הכי שגרתיות שיש. יעל פתחה.
מולה עמדה אשה חמורת סבר, לקראת גיל הארבעים, עם תיק תיקיות, מאחוריה בחור שקט.
שלום. אנחנו צריכים את נועה בן-צור. יודעים שהיא גרה פה כרגע.
גל קור עבר ליעל בגב.
מי אתם? ניסתה להרוויח זמן.
חברה לגביית חובות, ענתה. בלי בושה, בלי התנצלויות.
יעל הביט על התיק. על הבחור. על המילה “חובות”, שהפכה בן רגע לדיירת נוספת בבית.
תחכו רגע, אמרה. אני קוראת לה.
סגרה את הדלת.
נועה כבר יצאה מהסלון, הטלפון בצד, פניה של מי שידע שטוב לא ייצא.
בשבילי? לחשה.
יעל רק הסתכלה.
יעלי, אני אסביר.
קודם תדברי איתם, ענתה יעל והשאירה אותה בלובי.
דוד היה בחצר בבית של ההורים. יעל חייגה.
דוד, תחזור היום מוקדם. צריך לדבר.
קרה משהו? הקול שלו נהיה דרוך.
לא נורא, פשוט תחזור.
שוב היה שקט. האורחים הלכו, נועה נעלמה לה.
יעל ישבה במטבח, מהרהרת בזה ש”עניין מסובך” לא רק רחבהוא גם לא שייך לה. והנה הוא נוחת אצלה הביתה.
והיא, יעל, מה עשתה? הנהנה, סבלנית. אמרה: בסדר.
לא. לא בסדר.
דוד הגיע אחרי שלוש שעות. הביט בה ישר וידע: משהו קרה.
מה קרה? שאל. בלי חיוך.
בוא, שב. גם את, נועה.
נועה התיישבה, ידיים על הברכיים, מסתכלת מטהכמו מי שהולכת למשפט.
דוד התיישב.
מישהו יכול להסביר? שאל.
נועה, אמרה יעל בקול יציב. תספרי לדוד מי בא היום.
נועה הביטה בשולחן. ואז הרימה עיניים.
גביית חובות, אמרה בלחש. אלה היו גובים.
דוד לא עיכל מיד. שלוש שניות על השעון, מנסה לחבר מושג לתוכן.
גובים? שאל. למה?
כי יש לי חוב, אמרה נועה. גדול. לקחתי הלוואה לפני שנתיים. חשבתי שעסק קטן ילך. לא הלך. ניסיתי למחזר. גם לא הלך. בסוף נשארתי בלי דירה ועם חוב.
השתררה דממה.
אז התחבאתי, אמרה בשקט. מפניהם.
דוד שתק. מושג הקרקע נעלם לו מהמקום.
נועה, אמר. את מבינה מה עשית?
כן.
את השתמשת בכתובת שלנו. בלי לשאול.
כן, שוב לחשה.
יעל, לא ידעתי, פנה אליה דוד.
אני יודעת, ענתה.
נועה שתקה. הביט בכוס מים.
נעה, פנתה יעל בקור רוח. חשוב שתביני משהו. עזרה זה עזרה, היינו עוזרים. אולי. אילו רק ידענו. אבל לשקר בבית שלי? את זה אני לא עושה.
נועה הביטה בה.
את צודקת, אמרה. אני יודעת. פשוט פחדתי. לאן אלך? הבת שלי גרה בדירה קטנה, אצל חברה יש שיפוץ. ודוד תמיד אמראם צריך, בואי. אז… באתי.
עם מזוודה ועם חוב, סיכמה יעל.
דוד בוהה ברצפה. לבסוף שואל:
נועה, כמה את חייבת?
הרבה, ענתה. שתקה. שמונה מאות אלף שקל. עם ריבית אפילו יותר.
דוד נשף.
אני לא יכול להביא סכום כזה. אין לי.
אני לא מבקשת, קפצה נועה. לא בשביל זה באתי. רק רציתי לעבור תקופה… עד שירדו ממני…
נועה, חתכה יעל בעדינות, הם כבר עלו אלייך. הם דפקו אצלנו היום בצהריים.
שתיקה.
נועה עצמה עיניים.
כן, אמרה. הבנתי.
לעבור שלב כזה אי-אפשר ענתה יעל חייבים לפתור.
אבל אין לי מושג איך.
לי דווקא יש, ענתה יעל.
דוד הביט בה מופתע.
תשמעי, המשיכה יעל, אני לא עורכת דין. אבל יש לי שכנה שנקלעה לזה לפני שלוש שנים. עשתה הסדר, זה לקח זמן אבל היא יצאה מזה. אתן לך את המספר שלה. יש גם מישהי שמחפשת מוכרת בחצי משרה בחנות פה בשכונה, שווה לבדוק, עבודה מסודרת עוזרת גם בבית משפט, חס וחלילה. ועוד משהוראיתי שלידנו משכירים חדרים. לא יקר. ראיתי מודעה בשבוע שעבר.
נועה הסתכלה בה. פניה התחילו להשתנות, לא בבת אחת, כמו שחר אחרי לילה ארוך.
למה את עוזרת לי? שאלה. אחרי הכול?
כי את במשבר, ענתה יעל בפשטות. וגם… כי את בת דודה של דוד.
דוד הביט ביעל. רגע ארוך. ואז, בשקט, בלי דרמה:
יעל, תודה.
יעל לא ענתה. רק קמה, הלכה לשים מים.
כי אחרי כאלה שיחות, מה יכול לעזור אם לא כוס תה? בזה יעל בטוחה.
נועה עזבה אחרי ארבעה ימים.
לא מידקודם שיחה לשכנה ההיא, אחר כך פגישה. אחר כך יעל דיברה עם בעלת החנות, שהסכימה לשבוע ניסיון. חדר מצאהחמש תחנות אוטובוס מהבית, לא יקר, בעלת בית קשישה שמבטיחה לא להציק.
כל זה שלושה ימים. ברביעי נועה ארזה את המזוודה.
במבואה התמהמהה דקה אחת יותר מהנדרש, מחפשת מילים ולא מוצאת.
יעל, התחילה.
לא צריך, קטעה אותה יעל.
נועה לקחה את המזוודה, דוד ירד איתה למונית. יעל נשארה.
אחרי חודש, נועה התקשרה. קצר: עובדת, כבר שילמה תשלום ראשון להסדר, החדר נחמד, בעלת הבית אופה חלות כל שבת.
יעל חייכה.
זו הייתה שיחה טובה. קצרה, בלי מסביב.
