קולו של החבר בקול דוארקולי נחת כמו חוט של פנס מדליק: תתן, תעזור לי ב60? אין לי כסף, והדלק במכונית על סף המות נגמר ההקלטה.
אורלי פותחת בעיניים עגולות אפליקציית הבנק, מקישה על כפתור ההעברה. השגרה של חצי אלף שקלים זזה אל חשבון ליאם ברגע של שנייה. לפני שהיא מצליחה לסיים את המחשבה המוטהרת של תסכול, מגיעה הודעה:
תודה, שמש, את הכי טובה!
הקול מתפזר ברקע, והיא משאירה את הטלפון ומביטה בתקרה של חדר השינה הקטן. הכי טובה. מי עוד יעביר כסף בעשר בערב בלי לשאול שאלות? מי שלא יזכיר את שלושת האלפים שקיבלתי בחוב לפני שבועיים?
לפני חצי שנה הכול היה שונה. אורלי, ליאם, שירה וקוסמה הרוויחו בערך חמש אלף שקלים בחודש בערך שווה, חוסר משמעות. חילקנו פיצה בחלקים שווים, קיבלנו חשבון קפה ל4, ולא סופרו כספים של אחרים. ואז אורלי הגמרה תזה, קיבלה קידום והועברה למחלקה אחרת.
שכרה כופף ארבע פעמים. לא פישלושה, לא פישתיים, אלא פיארבע.
היא לא ידעה מיד מה השתנה. החודשים הראשונים חיה כמו לפני חיסכון ליום האסון, קנייה במבצע, כל קנייה נחשבת ל1,000. הרגל. אבל החברים ראו מיד, כאילו נצנץ על מצחה של אורלי שלט משולב: עכשיו אני מיליונרית, בואו!
אורלי מתיישבת על המיטה, מקפצה ברכיים אל חזה. היא נזכרת בערב הראשון אחרי הקידום. שירה הביאה בקבוק משקה זול, קוסמה שקית צ’יפס, וליאם הגיע עם ידיים ריקות וחיוך רחב.
אורלי הזמינה רול, קנתה שתייה איכותית, גבינה ופירות. כמו תמיד חילקה את סכום ה600 לשניים, שלושה, ארבעה ושלחה לצ’אט הקבוצתי. אף אחד לא העביר. היא חיכתה יום, שניים, שבוע. ואז שלחה תזכורת מנומסת עם חיוך.
דאש, למה את? עכשיו יש לך כסף שלא קנה אף אחת, הגיבה שירה. אל תדאגי, בפעם הבאה נשלח, הוסיף קוסמה.
הפעם הבאה לא באה. או שבכן, אבל הסתיימה באותה צורה: אורלי מכינה, החברים מתיישבים, אוכלים, והיא משלם שוב.
פעם אחת היא שאלה ישירות, בזמן שהם סיימו פסטה שהיא בישלה במשך שעתיים.
חברים, איך נחלק את ההוצאות? אני הוצאתי כ5,000 על כולנו.
ליאם גרגר יין, שירה פקפה עיניים, וקוסמה העיף מבט על המפה המוזרה של השולחן.
דאשול, את כבר עשירה, חמש אלף בשבילך הם כמו חצי אלף בשבילנו, אמרה שירה בקול של מבוגר ממתן. נכון, ליאם, את לא תתאבד, אנחנו כרגע כבר במצוקה.
דאש, אל תהיי צינית, נגע בקומה של קוסמה, אנחנו חברים.
החברים צחקו, אורלי חייכה והחביקה את הנושא שהפכה לו לעגום. היא לא רצתה ריב, לא רצתה להיראות קמצנית שמחשבת עשרות לשקל על משכורת של מאות אלפי שקלים. אחרי הערב הזה היא קראה לעצמה לקבוע פגישות נדירות יותר, תזכורת לעבודה, לעייפות או פשוט שקר קטן כדי לא להרגיש מנוצלת.
מופעים בחנויות עם החברים הפכו לטורמת של תסכול. כל פעם מישהו שכח תשלום, לא הספיק למשוך, השאיר את הכרטיס בבית. שני אלף כאן, שלושה אלף שם אורלי משקיעה, כי לדחות זה לא אפשרי כשקיים תור.
אך הכסף לא חזר. אף פעם.
ולבסוף הגיע ראש השנה. ה31 בדצמבר, אורלי עומדת באמצע הסלון, מסתכלת על השולחן המכוסה: חביתה קלאסית, סלט חצילים, עוף צלוי, קוביות של תפוזים והכוסות המלאות יין, הכל על חשבונה. היא לא תכננה לחגוג איתם, רק לראות סרט חופשי ולישון חצות. אבל החברים נחתו בכוחות עצמם.
דאשול, איך תעשי ראש השנה לבד? אנחנו באים, יהיה כיף!
הדירה שלך גדולה, יש מקום לכולם!
את לא תעזבי אותנו?
היא הסכימה, כי עדיין קיוותה שהפעם הם ישתנו, יביאו משהו, יחלקו, לפחות יגידו תודה.
הטלוויזיה מדברת ברקע, אורלי מתרממת בקדימון נוצץ על עץ חג מולד מלאכותי ובוחנת את השעון. 11:00. קרוב יגיעו. פעמון הדלת צלצל כמעט חצות. מרינה כעת שירה נודדת פנימה, עטופת בבושם מתוק ונצנצים.
דאש! שנה טובה! הבאתי לך מתנה!
מאחורי היא נכנעת ליאם וקוסמה.
איזה שולחן יפה! מתרסק קוסמה על הספה ומושיט מיד לעולייה. דאש, לא אכלתי מאשר הבוקר.
אורלי משקה בכוסות, מזיגה משקה, הם מרימים כוסות לשנה שעברה, לשנה החדשה, לחברות. היא מחייך, אומרת מילים מתאימות. בפנים משהו מתגרד, מתחת לחזה, אבל היא לא משחררת. לא עכשיו, לא בעשר דקות לפני חצות.
בזמן הפעמונים היא מתכננת משאלה: שהשנה הבאה תהיה יותר הוגנת.
מתנות!, צעקה שירה. בואו נפתח!
אורלי מעניקה חבילות למתנה.
הנה, דאשול!, שירה מושיטה חבילה.
בתוכה ג’ל רחצה בריח אבטיח.
תודה, אבטיח חמוד, אומרת אורלי, סובבת את הג’ל ביד.
קוסמה מוסיף חבילה.
גרביים אדומות עם אילות. תווית 120.
קול, אומרת אורלי, מניחה את הגרביים בצד.
ליאם מוסר קופסה קטנה.
קוביות ניאון של עץ חג. שלוש קוביות, צבעים מדולגים.
אורלי מביטה במתנותיה: ג’ל, גרביים, קוביות סך של בערך 300. היא הנהנה, חייכה לעצמה. נכון.
עכשיו תפתחו את שלי, אומרת היא.
שירה פורצת בחבילה ראשונה: יומן, ממתקים וגרביים נוספים עם אילות, יותר חמודים.
קוסמה מקבל ערכת גילוח וקצת ממתקים.
ליאם קופסה עם כוס חמה וצעיף.
הפנים של שלושת החברים נמתחות באופן מסונכרן, כאילו חזרו לתזמון.
זהו?, שירה שואלת, מביטה ביומן. המתנה הזאת סופית?
במה זאת? משיב ליאם.
זה הכול?, שאלה אורלי, משתרעת על גב הספה, רגליה חבולות.
כן. יש משהו לא תקין?
דאשה, מתערב ליאם, חשבנו שתוציאי בכיף. את יכולה להרשות לעצמך.
אני נותנת לכם מה שאתם נותנים לי, אומרת הוא, באותה רמת מחיר. זה הוגן.
לא הוגן!, קראה שירה. את מרוויחה במאה פי מה שאנחנו!
בארבעה פעמים, וזה לא אומר שאני חייבת לבזבז עליכם יותר ממה שאתם עליי.
חובה!, קראה שירה, קופצת. חברים צריכים לחלוק!
אורלי מביטה מעלה למטה, על פנים אדומות, נוצצים, על שפעת שפתיים רועדות.
לחלק?, שואלת היא. חצי שנה אני משלמת כל דבר. כל מפגש על חשבוני. אתם לא מחזירים חובות, באים עם ידיים ריקות ואוכלים את האוכל שלי. ועכשיו אתם אומרים שכדאי לי?
את קמצנית, קוסמה מתלגלת. יש לך המון כסף, אבל מתנהגת כענייה.
אני מתנהגת כאישה שנמאס לה להיות מנוצלת, אומרת אורלי, קמה. השנה הזו חזרתם לי הרבה כסף, אף שקל לא הוחזר. היום השולחן עלה לי 1,800. אתם תורמים? לא. לפחות הצעתם? לא. באתם, ישבתם ואכלתם.
כי את עשירה!, צייצה שירה. זה רק אגורות בשבילך!
לא משנה אם אגורות או מיליונים, זה הכסף שלי. שלי. הרווחתי אותו. ואני לא חייבת לבזבז אותו על אנשים שחשבים אותי כספת עם רגליים.
שקט. קוסמה נשף באוויר רם. ליאם הסתכל אל החלון. שירה עמדה עם כתמים אדומים על הלחיים, היומן עדיין מתנדנד בידה.
השתנית, אמרה היא שקטה. היית רגילה.
שירה השליכה את היומן על הספה.
בואו, לא נצטרך כאן עוד.
הם התארגנו בשקט, לבשו מעילים ונעליים, לא מביטים בה. ליאם הסתובב בפינה, פנה אל הדלת.
לא היה צריך, דאשה. היו לנו שנים של חברות.
חברות, היא הגיבה. ואז החלטתם שאצטרך לכסות אתכם.
הדלת נפתחה בחוזקה, צעדיהם נעלמו במדרגות. אורלי נשארה לבד, ריח של סלט חצילים ונרות בינג’לים שבורים.
היא חזרה לשולחן, מילאה כוס, לקחה כף של סלט ביתי, טעם מרהיב עם מיונז עשוי בבית. לקחה תפוז, ולאחר מכן עוד אחד.
הטלוויזיה שידרה אירוניה של הגורל. היא חייכה, הוציאה את הטלפון, החסימה קודם את שירה, אחר כך את ליאם, ולבסוף את קוסמה. מחקה אותם מכל רשת חברתית, ניקתה שיחות.
החברות הזאת לא העמידה במבחן של כסף. היא חשבה שהחברים יישארו חברים, לא משנה כמה אפסים בשכר. לא. כסף הוא נייר ליטמטי שמראה מי קרוב למעןך ומי למען הכיס.
היא סיימה את הסלט, עטפה את עצמה ברפודה, הפעלה ערוץ אחר. בחוץ מישהו זרק זיקוקים. קצוות צבעוניים פרצו לשמים מעל בתים. היא הסתכלה עליהם, חייכה. לא בחיוך עצוב, לא במתח אלא בחיוך אמיתי.
זה לא הסוף. היא תמצא אנשים אחרים. כאלה שיעריכו אותה עם כסף או בלי. כאלה שלא יחשבו על משכורתה ויתכננו כמה אפשר לקחת ממנה.
התפוזים הריחו חג וילדות. היא קילקה עוד אחד, פירקה לפרוסות, שהקלה על פיה. מתוק, עסיסי, מושלם.
שנה טובה, דאשה. חיים חדשים, לחשה היא לעצמה.
