בעבודה הרגשתי חולשה פתאומית, ולכן יצאתי החוצה. התיישבתי על ספסל ליד גן ציבורי קטן וסגרתי את עיניי, hoping שהכל יעבור. כשפקחתי אותן, ראיתי זקן מנסה להסיר את צמיד הזהב מהיד שלי.
“סליחה, מה אתה עושה? זה מתנה מהבעל שלי!” הזקן הביט בי בפחד והשיב בשקט: “הצמיד הזה גרם לך לאבד את ההכרה. תסתכלי בעצמך.” עצרתי את נשימתי והתבוננתי ונבהלתי מאוד.
עבודה כפקידת משרד לא הייתה קלה. תמיד ישבתי לצד המנהל, רשמתי כל מילה, והשתדלתי שלא להיראות עייפה. האולם היה חם, האוויר עמד, והראש שלי הלם חזק. ניסיתי לנשום עמוק, אך הדופק המשיך להתרוצץ. פתאום הרגשתי כאילו החדר מסתובב. התחלתי להיתמך על השולחן, התנצלתי בשקט, ויצאתי החוצה במהירות barely שמעתי את המנהל.
בחוץ שרר קרירות נעימה שתמיד סייעה לי, אך הפעם לא הביאה הקלה. הרגשתי שהחולשה מתעצמת. עשיתי כמה צעדים, ואז התרסקתי על ספסל בגן הציבורי הקטן, עוצמת עיניים hoping שהלחץ יעבור. הלב דפק בצורה בלתי רגילה.
כשפקחתי עיניים, ראיתי זקן, בן יותר משבעים, עם חולצה פשוטה וכיפה סרוגה, עיניים רגועות ומלאות דאגה. הוא החזיק בזהירות את פרק ידי ובחן אותה.
“מה אתה עושה?” גמגמתי, מנסה למשוך את היד חזרה, “אל תיגע בזה. הצמיד הזה מתנה מבעלי!”
הזקן לא התנגד. הוא דיבר בשקט:
“את הרגשת לא טוב בגלל הצמיד הזה. תסתכלי היטב.”
הצמיד עבה ויוקרתי, מזהב, אותו קיבלתי מהבעל שלי, אותו לא הורדתי מעולם פתאום שינה צבעו. בדיוק במקום שנגע בעור, הופיעו כתמים כהים, כאילו צל עבר על הזהב.
“מי אתה?” לחשתי, לבי רעד.
“אני תכשיטן לשעבר,” ענה בנימה רגועה, “ארבעים שנה עבדתי עם זהב. כשראיתי אותך מתמוטטת, הבחנתי במקרה במה שמתרחש בידך. בני אדם רגילים לא שמים לב.”
“מה זה אומר?” שאלתי בקול חנוק.
“אלה סימנים של מתכת רעילה תאליום,” אמר. “הרעל הזה כמעט בלתי נראה. מורחים אותו בשכבה עדינה, והוא נספג דרך העור ומרעיל לאט לאט. זהב מגיב לרעל ומחשיך.”
“האם אתה רומז ש”
הזקן הנהן.
“מי שתרם לך את הצמיד הזה ידע מה הוא עושה. הוא רצה שתרגישי חלשה, תחלהי, ובסוף פשוט לא תקומי.”
המבט שלי נפל על הצמיד, ואז על ידי. פתאום כל דבר בבעלי נראה חשוד המבט הקר שלו, ההשתדלות המוזרה לאחרונה ואיך הדגיש: ‘תשימי את זה, אל תורידי. זו המתנה שלי’.
ברגע ההוא הכל התבהר.
הזקן הסיר בזהירות את הצמיד ועטף אותו במטפחת.
“את חייבת ללכת לרופא ולמשטרה מיד,” אמר בחומרה, “ולא לשים את הצמיד הזה שוב.”
הנהנתי בלי מילים, יושבת על הספסל כשפניי דומעות ואצבעותיי רועדות, ומבינה שרק כוחות עלומים שמרו עליי בחיים באותו יום. אני זוכרת את אותו רגע כאילו היה אתמול ככה ניצלתי בנס.
