במתקן נופש על שפת ים התיכון, הגעתי לערב ריקודים בחדר קיץ שמלא ברעש של מדפים מרעשנים וניגון חצוצרה מתוח. לבושה בשמלת קיץ קלה, הרגשתי כאילו אני חוזרת לתקופה שבה כל פינה נראתה כמו מסיבת תיכון ראשונה. פתאום הרגשתי משענת יד על הכתף.
נוכל לרקוד? נשמע קול של גבר. הסתובבתי וחייכתי, מוכנה לשאול זרים על ריקוד. אבל הפנים שהביטו אליי היו מוכרות, לא ראיתי אותן כבר ארבעים שנה, והזמן נדמה שהקפיא את עצמו.
זה היה אורן קפלן, החבר הראשון שלי מבית הספר, אותו שהשאיר לי פזמונים על קצוות מחברות והחזיק לי יד עד הבית אחרי השיעורים. הרגשתי רגליי עטופות בכדורי חול רכים.
אורן? לחשתי. הוא החייך בחיוך שעוד נזכר לי מכיסאות האספסוף של בית הספר.
שלום, אורלי, אמר, כאילו הכרנו רק אתמול. תרצי לרקוד איתי?
הגענו לרצפת העץ, והקונצרט הניח מוזיקת סווינג ישנה. בריקוד הרגשנו כאילו השנים לא חלפו, הוא זכר איך אני אוהבת שהשידור של הריקוד יהיה בטוח ורגוע, בלי קפיצות פתאומיות. חזרתי לתחושה של נערה בת שמונה עשרה שמאמינה שהחיים רק מתחילים.
«מפגש אחרי ארבעים שנה הוא יותר מזדמנות; הוא פתח לשנות את המבט על העבר והעתיד».
בפסקה קצינו לשבת בשולחן פינת חדר, ריח עדין של בושם ותוף של גופים מתקרבים. חשבתי שלעולם לא אראה אותך שוב, הוא הודה. אחרי מבחני הבגרות החיים הסתובבו: לימודים, עבודה, הגרות… ועכשיו עברו ארבעים שנה.
ספרתי לו על נישואיי שהסתיימו לפני כמה שנים, על הילדים שלכל אחד מהם דרכו שלו. הוא סיפר על האישה שאיבד לפני שלוש שנים וכיצד היה קשה להסתגל לחיים לבד. השיחה זרמה כאילו, למרות הזמן, המשכנו לדבר באותה השפה של רמזים חצימלים, בדיחות משותפות ומבט חם.
כאשר חזרה המוזיקה, אורן שלף ידו. עוד ריקוד? שאל. כך נמשך הערב: ריקוד אחרי ריקוד, שיחה אחרי שיחה. שנינו הבנו שמפגש במתקן נופש הוא דבר נדיר, אך כאן היה משהו עמוק יותר.
בסוף הריקודים עלינו למרפסת המשקיפה על הים. ערפל קל ניגן על פני המים, והמגדלים על החוף האירו בלילה באור צהוב חמים. אתה זוכר שהבטחתי לך שנרקוד יחד בגיל שישים? פתאום הוא אמר. עצרתי, זוכרת את הפקעת המשעשעת משנות התשעים, שהייתה אז רחוקה ולא מציאותית. והיום, חייך, קיבלתי על עצמי את ההבטחה.
בלב הרגשתי כאב כמו קלאק קטן. כל חיי חשבתי שהאהבות הראשונות יפות כי הן נגמרות; אם הן נמשכות, הקסם נעלם. ועכשיו לפניי עומד אורן, שבשיערו צהבה נורה ובקמטיו עיניים חכמות, והייתי בטוחה שהוא עדיין הילד מהכיתות.
בחזרה לחדר, הלב הִפֵּה כמו בגיל שמונה עשרה. הבנתי שזה לא מקריות: לעיתים הגורל מעניק לנו הזדמנות שנייה, לא כדי לשחזר את העבר, אלא כדי לחוות אותו בצורה נכונה.
מפגש מלא ברוך ובזיכרונות.
הבנה של המשמעות של העבר וההווה.
אפשרות להתחיל מחדש למרות השנים.
ולכן, כשבבוקר הבא אורן הציע לי הליכה על החוף, לא היססתי לרגע. השמש רק התחילה לצאת, צובעת את המים בנצנצים של זהב וורוד. החוף כמעט ריק, רק עופות נודדים מרחפים מעל המים, ובמרחק זוג זקנה אוספת קונכיות.
הלכנו יחף, מרגישים את הגלים הקרים מנשקים את רגלינו. אורן סיפר על דרכו אחרי בית הספר, על מסעות שכנעו אותו שהאושר בא משם, אך אף אחד מהם לא הביא את האור שהחייך שלו היה מביא משנות השנים. הקשבתי, והרגשתי שכל מילה מוחקת את הפערים של שנים של שתיקה בינינו.
פתאום הוא נעמד, הרים מחול ים חתיכת ענבר קטנה והושיט אליי.
כשהייתי ילד חשבתי שהענבר הוא קטע של שמש שנפל לים, חייך, קחי אותו כתזכורת.
לחצתי את האבן ביד, חשה בטמפרטורה חמה למרות שהים ניסה לקרר אותה. מבטו של אורן הפך מלבדג, למשקה של נער תיכון שהביא אור לעולם.
ההליכה נמשכה כמה שעות, למרות שהרגשתי שעברו דקות ספורות. חזרנו, והרוח סוחפת את שערי, והוא משאיר את קו השערה על מצחתי באותו תנועת יד מזיכרון נעורים. ברגע ההוא הבנתי שלא רוצה לראות את המפגש כסצנה רומנטית בלבד; אני רוצה לתת לעצמי הזדמנות אמיתית, מודעת, ללא פחד מהעתיד.
מסקנה: בחיים לפעמים נפתחות דלתות שמאפשרות לנו לראות את העבר באור חדש ולפתוח פתח לרגשות כנים, גם אם השנים מפרידות אותנו.
בערב, על המרפסת של המתקן, צפינו יחד בשקיעה. לא נשמעו הכרזות גדולות, רק הדממה שדאגה ללב שלם ובטוח. אורן הניח את ידו על שלי ולחש ברכות:
אולי החיים מחייכים לנו בפעם השנייה. ובפעם הראשונה מזה זמן רב, האמנתי בזה.
