– ואל תשכחי את הבננות לסבתא ניצה! אל תשכחי! רק קטנות, שהיא אוהבת! פעם קניתי לא ברור מה! מרים! איך אפשר ככה? באמת קשה לעשות מה שמבקשים ממך?
מרים אברהם לוין, ראש צוות הנהלת חשבונות בחברה מובילה, אם לשני ילדים ורעיה למופת בסך הכול, נשמה והנהנה בראש לאוויר, כאילו אמא שלה באמת רואה אותה. הספיקה התחושה שמרים ידעה היטב גם אם לא רואה אותה, אמא שלה תבחין מיד איך בדיוק היא מגיבה להוראות שקיבלה.
– ואל תנהני, תעשי! אני מכירה אותך, את חולמת בהקיץ! מרים! הגיע הזמן שתתבגרי!
פעם שנייה כבר לא הנהנה. רק אמרה: “כן, אמא, הכול יהיה בסדר!” וניתקה.
התבגרות… טוב, אמא, בטח. ארבעים ומשהו זה גיל מוקדם? כבר לא ממש.
נשארו עוד חצי שעה עד סוף יום העבודה. מרים ניסתה להתרכז בדוח, אבל המחשבות התנפלו עליה מכל עבר. לא דברים טובים. ואף על פי כן, היא תמיד הייתה “הילדה הטובה”. כך אימא תמיד אמרה.
– מרימלה שלנו חכמה! ילדה שלי טובה!
זה היה מתוק, כשהייתה בגן. מתולתלת עם סיכות וקשתות. פלא!
אבל בדרך הביתה, מי שקיבלה אמא מהגן, הייתה ילדה אחרת.
– מריה! מה זה שם על הראש שלך?
– קן ציפורים, כמו ששרה הגננת אמרה. אמרה שאעמוד ליד העץ ולחכה שיבואו ציפורים לדגור בו. לפחות יהיה תועלת מהשיער שלי, לא?
– ואיפה הסיכות?
– לא זוכרת, אחת רוני לקחה הייתה צריכה חבל לעגון אוניה. אמא, יש לה אבא שבנה לה אוניה אמיתית! הגננת הראתה לנו איך זה צף בגיגית! כזה יפה!
– והסרט השני?
– אין מושג. מיכל ביקשה, ונעלם. אמא, למה הרוח נושבת?
– מרים!
– מה?
– את יכולה להפסיק כבר עם השאלות האלה? כואב לי הראש!
מרים השתתקה. כל הדרך הביתה בחנה את אמא אולי באמת כואב לה? אולי הראש שלה ישבר ולעולם כבר לא יהיה שלם? אולי צריך לזרוק אותו כמו קליפות הביצה אחרי החביתה?
מרים תמיד הייתה ילדה דמיונית, ולפני שהספיקו להגיע לבית, כבר דמעות חנקו אותה, עד שפרצה בבכי עמוק ועצוב, מה שהצליח להוציא את אמא משלוותה.
– מרים! מה זה, קונצרט עכשיו?!
מרים לא ידעה להסביר. פשוט היה לה כל-כך עצוב על אמא שלה, על הראש שלה ועל מצב רוחה, שכל מה שנשאר היה רק לבכות חזק כמעט כמו הכלבה של השכנים, מושית.
מושית הייתה כלבה ממש טפשית. ייללה בלי סוף, אבל נהייתה ממש מסכנה כשהבעלים שלה, יוסי השרברב, היה בשיכרות, נעלם כמה ימים. אז הייתה מייבבת יום ולילה, מטריפה את כל הדיירים. הילדים בכניסה שלנו התחננו להורים שייקחו אותה ליוסי, אבל היא נשארה. רק פעם אחת, באמצע עוד מסע שתייה של יוסי, השתתקה באמצע יללה קרועה, שקטה פתאום וכולם הבינו מיד שנפל אסון.
ביום ההלוויה ליוו את יוסי כל השכונה. אדם טוב. תמיד עזר. רק חלש, כך אמרה אמא של מרים.
מושית יצאה אחרי כולם וישבה בכניסה, בוהה באנשים זורקים פרחים בשביל הספסלים שליד הבית. לא ייללה. מרים, שאמא לא שלחה לגן כי הייתה צריכה להפנות אותה לרופא שיניים, ליטפה את מושית, אבל היא לא הגביהה אף את זנבה. אמא משכה בידה ולכו, וכשחזרו מהרופא, מושית עדיין ישבה שם, בלי לזוז, לא שמה לב לכפות הרגליים הדקיקות שקופאות. מרים הייתה נשבעת עליהן, מצביעה צלב על הבטן, כמו שרוני לימדה, שהכלבה בוכה.
– אמא, איך זה שהיא לא בוכה באמת?
משהו בשאלה הזאת טלטל את אמא. היא התכופפה, שלחה יד על הגב של מושית.
– מושית… מתוקה, תבואי איתי. הוא לא יחזור…
האם הבינה כלבה? לא ידוע. אמא הרימה אותה, פקדה: “בואי!” וכך הילדה קיבלה כלבה. מושית חייתה איתם עוד שבעה עשרה שנה. מרים סיימה בית ספר, התחתנה, אך מושית לא ייבבה מאז. כאילו סיימה את מלאכתה הייתה כלבה רגועה שהסכימה לטפח, להשתתף, לצאת לטייל. ביום לכתה, לא נשמעה יללה, רק נשימה כבדה, אנושית כזו, ועיניים עייפות שנעצמו ביד הדומעת של מרים. אחריה לא היו אצל מרים עוד כלבים. אפילו כשביקשו הילדים, לא יכלה נזכרה בעיניים של מושית.
ובכלל, מרים הייתה ילדה שמחה. הייתה לה את הכול אמא, אבא, שתי סבתות, ארנב בלי אוזן ופנקייקים עם שמנת של שבת. סבתא עליזה, אמא של אבא, גרה במושב והיו נוסעים אליה לפעמים. למה רק לפעמים? מרים לא הבינה סוד כזה, של מבוגרים. היה שם כיף לכולם, חוץ מלאמא. אז עוד לא קלטה.
את הים גילתה עם סבתא ניצה, אותה אהבה במיוחד, כי ניצה תמיד דיברה איתה על כל נושא, לא שומרת שום סודות. אמא הצטערה על זה.
– אלוהים, אמא! למה?! ילדה קטנה! היא ממילא לא תבין!
– את גם היית קטנה והבנת הכול. מריה בדיוק כמוך.
מרים חנקה את הצחוק, אמא עצבנית לא יודעת מה להגיד, אבל מרים אהבה להקשיב לשיחות הסבתא על איך מגיעים ילדים לעולם, גם אם לא הבינה חצי. הכי חשוב היה לה יש על מה לשאול בפעם הבאה.
ולא סתם היו לה סיבות לשאול.
המבוגרים התאמצו שמרים לא תבין מה מתחולל, אבל מהדלת הסגורה תמיד יכלו לשמוע ריב חנוק ובסוף את הבכי החרישי של אמא. בבית של סבתא עליזה במושב, היא לא הבינה למה אמא תמיד שותקת, מתרחקת, מסרבת לאכול מהעוגה של סבתא.
– אמא, תבואי! סבתא תלמד אותך לאפות. העוגה שלה הכי טעימה! את לא יודעת!
– לא.
כמובן שאיש לא טרח להסביר לילדה, כל אחד שם מסכה. רק עם השנים הבינה לא הכול פשוט. גם שיש קרבה פורמלית, לא נהיים באמת קרובים.
ההורים התגרשו כשמרים הייתה בת עשר.
מסיבת יום הולדת, שגם הזמינה אליה חברות, בעיצומה נכנסה אמא, נסגרה הדלת בטריקה מבט של אמא ענה לה בשקט:
– זהו.
מושית, שהבינה היטב מה קורה, נצמדה לרגל של אמא. חברות קראו למרים, היא מריצה אל הסלון לקרוא לעוגה, ובכניסה אמא והכלבה, מביטות ישר. מרים שאלה: “עוגה?” אמא נרתעה, התיישרה:
– בטח, בטח. בואי.
כמה דקות אחר כך, אמא נכנסה לסלון עם חיוך ועוגה שהכינה כל הלילה והייתה גאה בה.
כשהמסיבה נגמרה, ישבה עם אמא, שקיבלה כפית:
– טעים? עזבי דיאטה, מרים! גם ככה, גם ככה יבוא גם אלינו חג…
איזה חג? לא היה ברור אז, ואחר כך עוד פחות. המזונות מהאבא בקושי הספיקו לחידוש בגדי מתבגרת, וכך חגים נהיו נדירים אצלם נשארו רק חנוכה ויום הולדת של מרים. של אמא כבר לא.
סבתא ניצה לא התביישה לדבר ליד מרים, דרשה מאמא לשקם את חייה. אבל מרים הרגישה שזה לא מוצא חן. תגובה קבועה:
– מספיק לי. חייתי. תודה.
עם השנים תהתה מה היה אם אמא לא הייתה מוותרת על זוגיות? אם הייתה חוזרת לאהוב, מתחתנת שוב? אם מרשה לעצמה לשמוח?
אין תשובה. מרים דמיינה לה אחים, דמיינה אמא שמצחיקה, בלי תלונות.
בפועל, אמא נהייתה קשוחה. מרים התאפקה לא לריב איתה, למרות שהכול הפריע לה. בתור נערה לפעמים לא התאפקה, התנגדה, אך תמיד הופיעה מושית לצידן, ולא היה צריך יותר מלראות את השיניים כדי שמרים תסיים תכף את הוויכוח ותיעלם בשקט.
מושית ידעה לנשוך חזק. מרים זכרה את זה, אחרי מקרה בודד. הכלבה נגסה בעדינות בקרסול, שיחררה ויצאה. נשארו נקודות כחולות, שלא נשכחו.
סבתא הסבירה הרבה:
– למה את מתפלאה עליה? כל אחת תיעשה עקשנית כשהיא לא מקבלת אהבה.
– אבל אנחנו אוהבות אותה!
– זה לא מספיק. אישה צריכה להרגיש אהובה על גבר. לא משנה כמה ילדים והורים יאהבו אותה.
– יום אחד תביני. כשתתחתני. אני הלכתי בגיל צעיר, אמא שלך אפילו קודם. לא הכל פשוט בזוגיות.
– מה קרה לה?
– בגידה. אני אומרת לך עכשיו, שתדעי. כאב את כל הנשמה. עדיף לא לשנוא. הוא אבא שלך. תלמדי לפרגן לו במחיר הכאב.
– אמא אף פעם לא דיברה עליו רעה.
– לעולם לא תדבר. היא מבינה שהוא תמיד יהיה אבא שלך.
– היא עוד אוהבת אותו?
– כנראה שכן. לכן לא משנה דבר.
– סבתא, ואני? גם אני ככה, אחד לכל החיים?
– מי יודע, ילדה… אני רק מקווה שיגיע לך מישהו לאהוב ככה.
את בעלה, ארז, מרים פגשה בדיוק כמו שסבתא ניבאה. רצה במדרגות לפקולטה, נתקלה בבחור גבוה.
הכירה קולה, ידיים תפסו אותה:
– בחורה, את בטוחה שככה רצים למבחן? תני לי את הטלפון לפני שתעופי לי שוב!
כמובן שלא נתנה, אבל הוא הופיע מחוץ לאולם כעבור שעה, מחכה לה.
– עכשיו כבר לא רצה לשום מקום?
התחתנו בתום שלוש שנים. גרו בהתחלה אצל אמא.
אמא לא אהבה את ארז. “מה זה מקצוע כזה, מתכנת? כל היום במסכים, לא תומך באישתי כמו שצריך. את תבכי בגללו יום אחד…”
ארז עבד קשה, עברו עשר שנים עד שהתקבלה כשותף אמת במשפחה. בינתיים עברו לדירה משלהם. ארז עמל ימים ולילות לבסס את הסטארט-אפ, מרים עם רגליים נושאות, עוברת מדירה לדירה בתור מתווכת, כדי לפרנס. כל אחת עסוקה בילד הראשון סבתא ניצה או סבתא עליזה היו שומרות.
הדאגות הראשונות הופיעו בזמן ההיריון השני.
– מרים, איפה נעלמת? שעה הלכת ונעלמת! יש לי המון לעשות! מתעצבנת אמא, בוחשת קדרה של מרק קישואים.
מרים לא מבינה הרי ביקרה רופא אתמול, בדיוק בזמנים. היום לא יצאה כלל, ואמא כבר חושבת ששוב נעלמה.
את בדיקת הבריאות אמא סירבה לעשות, מרים משתגעת מדאגה. היא משיגה רופא דרך אביה. לא בקלות, אבל הוא בא לבית.
– אין לי חדשות טובות. צריך בירור עמוק זה לא יהיה קל.
מרים שומעת, והלב כפור: לא יכול להיות. היא כל כך בריאה, כזו חזקה.
– הסיבות רבות. עדיף למקד איך להקל, לא מדוע זה קורה.
– יש מה לעשות?
– רק להאט. להקל. יום יום. אולי בעתיד יהיה פתרון.
מכאן ואילך, חייה של מרים השתנו. עכשיו צריך לשמור על השקט בבית, לעשות כל מה שצריך.
ההחלטה לעבור דירה התקבלה. קנו בית גן בפריפריה, לקחו הלוואה ענקית.
– נסתדר. את צריכה שקט, זה מה שחשוב.
מרים יודעת שקט כבר לא יהיה. הבית מלא מתחים, אמא כל רגע שוכחת איפה היא נמצאת, מתעקשת לחזור הביתה.
– אמא, החדר שלך ממש כאן.
– למה אני בחדר אורחים? הבית שלי מחכה לי!
– ברור. אבל מחר בטח תצטרכי אותי, לשמור על הנכדים. סבתא חולה. בבקשה, תישארי.
– בסדר. רק אל תחשבי שזה תמיד!
אם לא הייתה סבתא ניצה שומרת עליהן, מרים הייתה משתגעת.
– סבתא, שום דבר כבר לא זכור לה?
– הרבה כן, חמודה. לפחות את הזיכרונות הישנים. לפעמים אפילו מה שאני שכחתי, היא זוכרת. עכשיו אני מבינה כמה מעט זמן ביליתי איתה בילדותה. אני הייתי הרוסה. עבדתי מצאת החמה, מגיעה הביתה, בודקת שיעורים, והיא רצה לישון. רק אותך באמת חינכתי.
– מפחיד לדעת שילדה שלך חוזרת להיות תינוקת.
– תראי אותה כילדה. תלטפי אותה שוב ושוב. כשבנשמה שלך אין יותר כוח תבכי, אבל לא לידה. רק תזכרי לרחם אחר כך. תחבקי, תלטפי, כמו שתרצי שיחבקו אותך.
– מבטיחה.
כמה פעמים עוד תיזכר בשיחה הזו? אין ספור. גם עכשיו.
הסתכלה בשעון, נשמה, הכניסה את הארנק, מפתח של הרכב, מטריה. זהו. לאסוף את הגדול מהחוג, להוריד את הקטן מהחוג, ואחר כך סופשבוע. וקניות. ובננות קטנות, בדיוק כאלה שסבתא אהבה.
כי אולי, אם תראה אותן, אמא תחשוב שסבתא עוד חיה. ותהיה רק עוד רגע אחד ללכת במסדרון, למרות המבט השואל של המטפלת. לפתוח את דלת הסלון, לראות את הכורסא הישנה שלא מתאימה לסלון, אבל כל עוד זוכרים היא תעמוד שם. ולשמוע שוב:
– מרים! למה עדיין לא ניקית את הריפוד? את הבאת את הבננות? סבתא הנה- הנה תגיע. היא ביקשה.
– בטח, אמא. תשבי, אני אכין לך תה.
והמקום בכורסה יתמלא שוב. יהיו עוד רגעים להצמיד לחי את כף היד המוכרת, ולתפוס את המבטים הקשים-אך-עדינים. ולחייך בתשובה: “מריה, מה על הראש שלך? איפה המברשת? בואי, אבריש אותך! יא רבון, כבר מאוחר… צריך לישון! מה תרצי מחר בבוקר דיסה או פנקייק?”
