הטלפון מצלצל בדיוק בצהריים, חותך את השקט העבה והמתוחה של ההמתנה.
רבקה כהן תופסת את השיחה בחיפזון, מרפה במחשבה קפל דמיוני ממגש השולחן של החג.
יואב? בני?
אמא, היי. מזל טוב.
קולו של יואב נשמע עייף, כמו מדבר ממעמקי מרתף.
אמא, אל תצטערי. אני לא אוכל. בכלל.
רבקה נחרדת. עיניה נעצמות על קערת הסלט בקרביים שעבדה עליה משחר.
איך לא אוכל? יואב, אני חוגגת שבעים. יובל.
מבינה, אבל יש כוח עליון. הפרויקט מתקרב, הלוחות נשרפים, את יודעת כמה אנחנו עוסקים. השותפים קרחיים, הכל תלוי בי.
אבל הגעת?
אמא, זו עבודה, לא תחביב. פשוט עכשיו אני לא יכולה לזרוק הכל ולפגוע בצוות. אין לי איך לצאת.
הקו נשאר שקט, רק הרעש של הקו עצמו נשמע.
אני אבוא אליך השבוע, נשב לבד. בבקשה. נשיקות.
צפצוף קצר.
רבקה מניחה לאט את השיחה. שבעים. כוח עליון.
הערב עובר בערפל. שכנה, לאה, חודרת עם אריזת שוקולד מריר בבאר. מתיישבות, שותות כוס קוניאק למזג האוויר. רבקה מנסה לחייך, מהנהנת, מדברת על סדרת טלוויזיה, אבל החג נצמד לקירות המטבח ונכבה לפני שמתחיל.
בשעה מאוחרת, אחרי שהחליפה חולצת בית ישנה, היא לוכדת טאבלט. מזיזה אצבע במרוץ, פותחת את פיד ווטסאפ. חוגגים, חתולים, מתכונים.
פתאום הבהוב חד, כואב.
דף של רונית, בתו של בן-שמעון. פוסט חדש, פורסם לפני עשרים דקות.
מסעדה. הקולינריה של תל אביב. קישוטים זהב, מלצרים בכפפות לבנות, מוזיקה חיה, כוסות קריסטל. רונית, אמה דפנה, לובשת פנינים וחדשה זר של ורדים אדומים. ועל יואב. בחתול לבן, מחבק את חמותו. הוא מחייך. יואב עם הכוח עליון והשותפים הקרחיים.
רבקה מגדילה את התמונה. הפנים מאושרות, חמות.
הכותרת: חוגגים יום הולדת לאמא האהובה שלנו! 70! שינוי לתאריך נוח לכולם!
נוח. היא זוכרת בדיוק יום ההולדת של החתונה, שהתקיים אתמול, ביום שלישי. שינוי. ליום הולדתה של רבקה. לשבעים.
היא ממשיכה לגלול. יואב מרימי כוס, מקריא ברכה. הוא ורונית צוחקים, משחררים ראשם. על השולחן צדפות, יין, מנות יוקרתיות.
העבודה.
היא מביטה בפנים המרוצים של בנה. הבעיה לא הייתה במסעדה, ולא בזר, שהחלק הגדול שלו לא היה נכנס לאגרזלה. הבעיה הייתה בשקר. שקר קר, רגוע, יומיומי.
רבקה סוגרת את הטאבלט. החדר, מלא בריח של מאכלים שלא נאכלו, נראה ריק. יום הולדת השבעים הפך רק לתאריך מאתגר. יום שניתן לדחוף למען חג של אחרים.
בבוקר שני, ריח מתוסס של ארוחה קלקלה ממלא את האוויר. קציצת חזה שהייתה מבושלת כמעט יומיים נסבלה. הסלט עם קרביים נפל, זרם מיונז. חזה אפוי עטוף ברדיד.
רבקה מושיטה פח אשפה גדול. באיטיות, צלחת אחרי צלחת, היא משלכת את חגיגת היובל שלה. עבודתה. ציפיותיה.
הנה רולדות חצילים שהיו יואב כל כך אוהב. הנה קטעים של נייפוליאון הביתית שלה. כל תזוזת כף מזעזעת בצמרת הלב.
זה לא היה פגיעה. זה היה מחיקה. היא פשוט נמחקת בנימוס, תחת רגישות הכוח עליון.
היא שוטפת הכלים, מוציאה חבילה כבדה ומתחכה. הוא הבטיח אגיע השבוע.
הטלפון מצלצל רק ביום רביעי.
אמא, היי! מה שלומך? סליחה, נתקעתי.
אני בסדר, יואב.
שמעת, אני מביא מתנה. ארד בעוד רבע שעה, אחרי זה רונית תביא יש לנו כרטיסים.
כרטיסים?
לתיאטרון החדש. רונית קיבלה.
הוא מגיע אחרי שעה, מוסיף קופסה כבדה.
הנה. יובלך שוב.
על הקופסה מכשיר לחות עם יוניזציה.
תודה, לוחשת היא, מניחה את המתנה על הרצפה. רונית בחרה, זה דבר טוב. לבריאות.
הוא נכנס למטבח, שופך מים ישירות מהברז.
אמא, מה לא נשאר לאכול?
פזרתי הכל ביום שני.
יואב מתכופף.
יכלת להתקשר, הייתי לוקחת
רבקה צופה בו בשתיקה. היא, שתמיד מחפשת תירוץ, חושבת אולי רונית לחץ עליו. אולי הוא לא רצה. אולי לא ידע.
אבל הוא עומד שם ושקר עוד.
יואב.
מה?
ראיתי תמונה.
הוא קופא, עם כוס ביד. מתהפך לאט.
איזו תמונה?
מהמסעדה, ביום שבת, בעמוד של רונית.
פניו רועדים, ואז קפאו קשים, מתוחים.
אהה, ברור. טוב, זה מתחיל
אמרת עבודה.
אמא, אלוהים, מה ההבדל?
ההבדל הוא ששיקרת לי.
יואב מציב את הכוס על השולחן בעוצמה שגרמה למים להתפרץ.
לא שיקרתי! היה לי עבודה! סידרתי הכל עד יום שישי, לא ישנתי כל הלילה!
ובשבת?
רונית ערכה חג לאמא! אתה יודע רונית היא רוצה הכל כפי שצריך! למה אני כאן?
קולו מתגבר, נעשה חודרני.
האם הייתי צריך להתרסק? לא רציתי ללכת לשום מקום! נמאס לי!
רבקה מביטה בו בשתיקה. זהו בנה הבוגר, ארבעים, צועק רק משום שנתפס משקר.
יכולת לומר את האמת, יואב. לומר: אמא, לא אבוא, אנחנו חוגגים עם דפנה.
ומה זה היה משנה? הוא צועק. כדי שאת תבכי לי שבוע אחרי שבוע?
כדי שלא תבכי לי על הלב. זה כל הסיבה.
אמא, זה משפחה. המשפחה שלי. הייתי חייב להיות שם. אתה רוצה שהקשר שלי עם רונית יפול?
הוא מביט בה בזעם מוחלק. הוא מתגונן, וההגנה שלו מרמה אותה באשמה.
בפעמון הדלת.
הא, רונית כאן. זהו, אמא, לא יותר.
הוא תופס מעיל.
תטפל במכשיר, ההוראות שם. דבר שימושי.
הוא יוצא, משאיר אותה לבד במטבח. רבקה מביטה בטביעת המים על השולחן. העיסוק מתמתח.
המאמץ שלה לדבר בשקט, בבגרות, נופל. הוא לא רק שיקר הוא בחר בשקר כדרך נוחה לתקשר איתה. והיובל שלה הפך רק למבוכה.
שבוע עובר במצב קפוא, צמרת. רבקה פותחת את המתנה. דבר שימושי. היא מתמודדת עם ההוראות, ממלאת טנק, מחברת לחשמל.
המכשיר משמיע רשרוש. נורית כחולה חמה נדלקת, ומלא חדר מתמלא ברעש עמום, חסר.
הריח או יותר נכון, חוסר הריח. האוויר שהיה תמיד עם נגיעה ביתית תערובת של ספרים ישנים, עשבי תיבול מיובשים וטיפה של אדום רוסי שהשקתה מנורת הלב נעשה חסר.
כמו שמישהו בא וניקח בתריסר את הבית במרקחת, מוחק כל עקבות החיים שלה. היא מנסה להסתגל. רונית בחרה.
המכשיר מזמזם, מאיר, מיינזר. ורבקה מרגישה שבאוויר החדש, הנקי, היא מתקשה יותר ויותר לנשום. היא פותחת את החלון, אך הסטריליות לא נעלמת היא מתערבת עם רוח קרה, עושה אותה קפואה וחסרת נפש.
ביום ראשון, היא מנקה את ארון האוכל. הידיים נעות על המדפים עד שהן נוגעות במסגרת תמונה. תמונה של חצי מאה. יואב, אז סטודנט, מחבק אותה על הכתף מחייך, שיער רפוי, עיניים כנות.
בפינה, דיו דהוי: לאמא הכי טובה ואהובה בעולם! בנך.
רבקה מתיישבת על הספה. מתבוננת בילד המחייך בתמונה. ושומעת את הרשרוש האחיד של מנקה האוויר.
זהו בנה האמיתי. זה שכתב פתקים והביא מימוזה על מימון. וזה הדבר השימושי שהביא איש עייף, כדי שלא תתלונן.
האמונות ששמרה, האמונה שהוא טוב, רק נגרר, מתפזרות. היא רואה הכל קר, חד, כמו תחת סכין.
היא לוכדת טלפון. מתקשרת.
יואב, היי.
אמא? מה קורה? קולה שלו נשמע דאגה רגילה.
כן. בואי, בבקשה.
יש לי תכניות, יואב. רונית
תבוא. וקח את המתנה של רונית.
הפסקה.
מה משמעות קח?
הכוונה. הוא לא נדרש לי. תבוא.
היא משמיטה השיחה.
הוא מגיע אחרי ארבעים דקות כועס, אדום, מהפינה.
מה קורה? מה המשמעות של מתנת רונית?
רבקה עומדת במרכז החדר, רגועה.
היא לא נדרשת לי, יואב. קח אותה.
היא מצביעת על המכשיר שמזמזם בפינה.
אתה צוחק? זה דבר יקר! לבריאותך!
הבריאות שלי, יואב היא אומרת היא כשהבן שלי לא משקר לי ביום הולדת שבעים.
הוא מזיע, כאילו מקבל שיבוץ.
שוב עליך! הסברתי!
לא. לא הסברת. קרצת ונעלמת.
אלוהים, למה אתה מתעקש על היום ההולדת! יש לי חוג עם דפנה מה? זה פשע?
פשע לשקר, יואב.
נשבעתי לא להפריע לך!
שקרת כדי להקל עליך הוא משיב בקול רגוע. כדי שלא תצטרכי להודות שהאמא של רונית חשובה יותר ממך.
הוא פותח פיו, והטלפון מצלצל. הוא תופס אותו. על המסך ניק.
יואב מביט באמא, ואז בטלפון ולוחץ התקשר.
כן, ניק.
אני אצל האמא. שוב סצנה עם המתנה.
לא יודע מה היא רוצה! יאללה, אני בא!
הוא מניח את השיחה. מביט באמא. לראשונה במבטו מתעוררת בושה.
הוא עומד בין שני עולמות האם השקטה, שהציגה אמת, ובין האישה שמצפה לכרטיסי תיאטרון.
אמא, אני הוא מתקתק. זה לא כך
לך, יואב, היא אומרת. רונית מחכה.
היא מתקרבת לחלון, מרמזת שהשיחה נגמרה. הוא עומד שנייה, ואז מושך חולצה, יוצא.
היא נשארת לבד. מתקרבת למנקה, מושכת את השקע מהקיר. הרשרוש נחלש. בבית חוזרים הריחות המוכרים.
עוברו יומיים.
הקופסה עם הדבר השימושי עומדת ליד הדלת, כמו תזכורת שקטה.
יואב לא מתקשר. לא מביא אותה. הוא רק מחכה שרבקה תתקרר ותהפוך. היא מבינה הוא לא יבוא.
היא לוחצת טלפון, מזמנת שליח. מקריאה כתובת מרכז העסק של מחלקת א. היא משלמת לשליח, ושני בחורים נושאים בחשש קופסה מבריקה אל מעבר לדלת.
כאשר הדלת נסגרת, השקט במשרד. הפעולה הושלמה. בלי מילים, אבל בגאווה. היא מחזירה לא רק את הפריט היא מחזירה להם את העולם הבלתי אנושי, השקר, הניסיון לקנות שלום.
בערב, הטלפון מצלצל. רבקה מזהה מיד את המספר רונית.
רבקה כהן? קול הנכדה מתלקח מזעם.
כן, רונית.
מה משמעות זה? החזרת את המתנה? שליח הביא אותה ישירות למשרד של יואב! כולם ראו!
הוא לא מתאים לי.
לא מתאים? שילמנו עליו עשרים אלף ש״ח! זה היה מתנה מאיתנו!
מתנה, רונית, היא כשמתנה בכנות, ולא כדי לכסות על שקר.
בשקט קצר, המון תדהמה משתרך בטלפון.
איך תעזו! רונית מתפרצת. יואב כמעט פגע בפרויקט, עבד כמו משוגע, והאתם אתם תמיד חמדניות! הכל לא נכון!
כל טוב, רונית, היא משיבה רגועה ולוחצת סיום.
היא יודעת מה קורה שם. מדמיינת את הסערה שרונית תגרום לבנה. אבל הפעם היא לא מרגישה שום רגש. היא קוצצת את החוט הרעיל.
הוא מגיע מאוחר, כמעט חצות. דפיקה אחת בדלת רכה, חוטאת. היא פותחת.
בפתח עומד לא יואב הזועם של לפני כמה ימים, אלא יואב עייף, פנים אפורות, מבט ריק. הוא ניגש למטבח, יושב על ספסל. רבקה אינה מדליקה אור, עומדת לצידו.
היא אמרההוא לחש בקול קר ולומר: אמא, סוף סוף אני מבין מה משמעות האמת, ותודה שהיית שם גם כשכל העולם נגדי.
