הטלפון צלצל והקול של בני רועי רען במיקרופון: אמא, השבוע עברנו לבית חדש בפתח תקווה. אלינור רוצה מקום משלה. הרגשתי כאילו נתקעת בחלום וידיי קפאו חמש שניות, ואז אמרתי: זה בסדר, בני. בהצלחה. תלתלתי את השיחה, פתחתי את הנייד וקחתי את המחשב הישן שירי נתן לי לפני כמה שנים ואיזכרתי את המכתב המיוחד שצורף לקובץ. מה שקרה אחר כך שינה את כל עולמי.
קולו של רועי נשמע מרוחק, כמעט מכונתי, כאילו היה מגולל תסריט של מישהו אחר. היה יום שלישי אחר צהריים, והייתי עומדת לבשל עוף צלוי עם פירה כשצלצול הטלפון התפרץ על משטח המטבח. ראיתי את שמו על המסך וליבי קפץ. עברו שלושה שבועות מאז ששמעתי ממנו.
אמא, אני מתקשר מהר מאוד כי אני בדרך החוצה, הוא התחיל בלי לשאול איך אני. עברנו לפתוח תקווה לפני שבוע. אלינור קיבלה עבודה מצוינת שם. ושכחנו לספר אותך. את יודעת איך זה מתרחש, הכל קרה ברמת משק.
שכחנו לספר אותך. כאילו הייתי השכנה הדלתית, כאילו הייתי האישה שמוכרת עוגיות בפינה, כאילו אינני האמא שהקנתה לו, שמלטפת אותו בלילות כשהוא חולה בחום, שמכרה תכשיטים של סבתא כדי לממן לימודיו.
זה בסדר, בני, עניתי. קולי יצא רגוע יותר ממה שציפיתי. בהצלחה בפרק החדש.
סגרתי את השיחה לפני שרועי שם לב לרעד שבידיי. השקט במטבח היה כה כבד עד שהרגשתי אותו מכה בתוכי. הסתכלתי על העוף המתבשל, על הלחם הטרי שהונח על מפה רקומה, על הצעצועים של איתן שהייתה לי סל נציב עליו במזנון. כל מה שהכנתי באהבה פתאום הפך לצחוק מרושע.
אלא שלא בכיתי ברגע הזה.
הצעדתי אל החדר כשיושתי משקל של טון, פתחתי את מגירת המגף, שלפני כן היה מחבוא למחשב נייד שירי קנתה לי לפני שנתיים ואמרה: כדי שתהיי מחוברת, חמודה, את לא צעירה יותר.
אוי כמה אירוני.
ישבתי על קצה המיטה, המיטה שבה שותפתי לג’ורג’ שלושים שנים עד שהמחלה לקחה אותו ממני. פתחתי את המייל בעקצוץ, הקלדת את כתובת מר וולשמן, העורך דין של חיי. הוא טיפל בצוואת ג’ורג’, קיבל אותי אחרי שהורשתי את הנכס ברבעון דרום של תל אביב אחוזה שידעה ערך של שלושה מיליון שקלים. אותו נכס, לפני שמונה חודשים, הסכמתי לבנות עבור רועי ואלינור בית משפחה.
הבית שלנו. איזו בדיחה.
כתבתי הודעה קצרה, ישירה, ללא דרמה:
מר וולשמן, צריך להתחיל בתהליך שדיברנו עליו בשבוע שעבר. מצרפת את כל המסמכים. הגיע הזמן לפעול.
והנה הגיע הקובץ המצורף. קובץ שהכנתי בחשאי חודשים ארוכים, בזמן שהם חשבו שאני רק זקנה רגשית: תמונות, צילומי מסך, הקלטות קול, העתקי מסמכים שחתמתי בלי לקרוא בקפידה, לפי אלינור, דפי בנק, הכל. כל בושה מתועדת, כל שקר, כל שקל שלקחו ממני.
לחצתי שלח, סגרתי את המחשב עם קול קלקול יבש שדוהם בחדר הריק.
כי יש אמת שלא אומרים לך כשאת אם: מגיע רגע בו האהבה פוגשת בכבוד בצומת, ואת חייבת לבחור. במשך שנים בחרתי אהבה. בלעתי השפלות. סגרת את העיניים לפני חוסר כבוד. נימצתי שמי כנספח.
אלינור באה ממשפחה קשה, אמרתי לעצמי.
רועי לחוץ בעבודה.
להיות חמות זה לא פשוט.
שקריי לאפשר לעצמי לא לראות את האמת: בני הפך לזרים, ואני הפכתי לחלק בלתי חשוב בחיי.
אבל השיחה שכחנו לספר אותך שנאמרה ברוחב יד, הייתה הפטיש שבסוף שבירת הזכוכית לאלפי חתיכות בלתי ניתנות לתיקון.
קמתי מהמיטה, חזרתי למטבח וכיביתי את הכיריים. העוף יכול לחכות, אולי אף אחד לא יאכל אותו. לא היה לי עוד חשיבות. מה שהיה חשוב הוא שלראשונה בארבע שנים, מאז שהגיעה אלינור כמו סופה שקטה, קיבלתי החלטה. הפעם רק אני אהיה הבקרה.
הסתכלתי מהחלון על הרחוב. הילדים שיחקו כדורגל. מר פנישק השקה את הצמחים שלו. גברת לוי מטאטאת את המדרכה כרגיל. החיים נמשכו כרגיל לכולם.
אבל לי, הכול השתנה.
התחלתי לתפוס את הטלפון האחרון של רועי. הוא היה בן שש, היינו בפארק, הוא חיבק אותי בחיוך משובש. אמא, אני אוהב אותך, כתב במסר ההוא של אותו ערב. הילד כבר לא קיים, גם האישה שהייתה מוכנה לשאת כל דבר כדי לא לאבד אותו נעלמה. כי לפעמים אהבה אמיתית איננה נצחית, לפעמים היא משחררת. ולפעמים המשחרור הוא לקרב מה שנמצא שלך לפני שהם לוקחים אותך, כולל הכבוד.
שמתתי את הטלפון בכיס, נשפתי עמוק. בעוד 72 שעות יקבל רועי הודעה משפטית שתשנה הכול. וכאשר זה יקרה, הוא סוף סוף יבין שהשמטת לספר לך שהעברת דירה יש לה השלכות.
כי אני לא שכחתי דבר. כלום.
אם הסיפור נגע בלבך או מזכיר לך מישהו קרוב, אל תעזוב.
לפני ארבע שנים, כשרועי קרא לי לספר לו על מישהי מיוחדת, הרגשתי את אותו הרגש שרק אם יכולה להבין. בני, הבן היחיד שלי, סוף סוף מצא מישהי ששימחה אותו אחרי שנים של עבודה כמהנדס.
זה היה יום ראשון באוקטובר. הכנתי קאסרול של פסטה, האהובה של רועי מאז שהייתה קטנה. הנחתי את השולחן עם מגבת קיץ שנתן לי ג’ורג’ ביום חמש עשרה לנישואינו, הוצאתי את הספינה הטובה, קניתי פרחי אביב למרכז השולחן. רציתי שהכל יהיה מושלם.
דפיקה הדלת, נגבתי את הידיים על הסינר ופתחתי בחיוך רחב.
אלינור הייתה גבוהה כמעט חצי מטר, נעלי עקב גבוהות שהקנו אותה יותר מרשימה, ולבשה חליפה סגולה שכללה כסף. שיער חום נפל במורד כתפיה. האיפור היה מושלם. היא הייתה יפה. אבל בעיניה היה משהו שלא יכולתי להבין ברגע הזה.
נעים מאוד, גברת חנה, היא אמרה, מושיטה את ידה במקום חיבוק.
לחיצתה הייתה חזקה, כמעט אגרסיבית.
רועי סיפר לי עלייך כל כך הרבה.
רועי היה זוהר. מעולם לא ראיתי אותו כך, עם האור בעיניו, עם החיוך הבלתי מתפשר. הוא באמת היה מאוהב, ואני רציתי שהוא יהיה שמח. אז התעלמתי מהקול הקטן בפנים שהזכיר לי שמשהו אינו נכון.
במהלך הארוחה, אלינור דיברה ללא הפסקה על עבודתה במשרד ייעוץ, על מסעותיה לשיקגו ולסן פרנסיסקו, על תוכניותיה השאפתניות. רועי כמעט לא קיבל מילה. הוא רק הביט בה, מרותק, כשהיא שלטה בכל רגע של השיחה.
איזה בית נעים, אלינור אמרה, מתבוננת סביב בחדר האוכל שלי.
והמילה נעים נשמעה כאילו היא אומרת ישן.
רועי אמר לי שאתם כאן כבר כמעט שלושים שנה.
32, תיקנתי, מנסה לשמור על נימוס. גידולתי כאן. בני גידל כאן. הבית הזה עם היסטוריה.
בהחלט, היסטוריה חשובה, חייכה, והחיוך לא הגיע לעיניים. אבל לפעמים צריך לדעת מתי לעבור, לא כך?
זה היה האות הראשון, אבל הזנחתי זאת.
החודשים הבאים עברו כמו סערה. רועי בא לבקר פחות ויותר. לפני היה מבלה את ימי השבת איתי, מתקן את הבית, מדבר איתי על קפה שעות רבות. עכשיו כל דבר היה תירוץ.
אלינור רוצה שנלך למסעדה החדשה.
יש לנו תכניות עם חברי וירו.
משפחתה של אלינור הזמינה אותנו לחוף.
בפברואר, חצי שנה אחרי שפגשו, רועי קרא לי, מתרגש.
אמא, נישגתי אלינור והיא אמרה כן. אנחנו מתחתנים באוגוסט.
חצי שנה של היכרות. חצי שנה להחליט לבלות את שארית החיים עם מישהי.
האם זה לא מהיר מדי, בני? שאלתי באומץ. אתה רק מתחיל להכיר אותה.
אמא, כשאת מוצאת את האדם הנכון אתה יודע. אתה וגורג נישנתם מהר, נכון? הוא הצביע על כך.
החתונה הייתה באולם מפואר בעמק הכרמל. אלינור רצתה שהכל יהיה מושלם, כל דבר תחת שליטה. הצעתי לעזור במימון. אחרי הכל, אני האמא של החתן.
אל תדאגי, גברת חנה, היא אמרה בחיוך מתנשא. הוריי כבר מכסים את כל ההוצאות. את רק תיהני.
הרגשתי כמו אורחת בחתונתו של בני. במהלך הטקס, כאשר המזכיר שאל אם יש התנגדות, חשבתי לשאול. אבל קחתי זאת פנימה. רועי נראה שמח, מושלם. מי אני להיות?
אחרי החתונה, הדברים השתנו מהר עוד יותר. רועי ואלינור עברו לדירה במרכז העיר, מודרנית ויקרה. כשביקרתי, אלינור פתחו את הדלת עם חיוך מוזר.
גברת חנה, איזו הפתעה. רועי לא אמר לי שתגישי לבקר.
שוחחתי איתו הבוקר. הוא ביקש שאבוא.
טוב, בואי פנימה. למרות שהייתי מעדיפה לתאם מראש, אתה יודע, כדי שהבית נראה ראוי.
הבית היה נקי מדי, כמו תצוגה, לא בית.
במהלך ביקור של 20 דקות, אלינור הציגה לי כנסייה חשובה, והדגישה שהייתה פגישה חשובה.
שלושה חודשים לאחר מכן, ביום הולדתו ה-34, רועי לא חזר לי לשיחה. חייגתי חמש פעמים, אין מענה. שלחתי הודעות, אין תהליך. שקעתי בצפייה בעוגה של שלוש שכבות שהכנתי, מצחיקתני.
היום הבא קיבלתי הודעה קצרה:
סליחה, אמא. שכחתי. אלינור ארגנה מסיבת הפתעה עם חברותיה, ואני ניתקתי את הטלפון.
שכחתי? יום הולדתו של בני, היום שבו הבאתיו לעולם אחרי 18 שעות לידה.
בלילה בכתה בפעם הראשונה, מחזיקה שעון כיס של ג’ורג’, שהשארתי במגירה שלי.
אמא, לחשתי בחשכת החדר. מה קורה לבני?
אך הגרוע ביותר עדיין היה לבוא. לא יכלתי לדמיין מה אלינור תתכנן, איך היא תשתמש באהבת האם כלוחם נגדה. כשבבאד נובמבר והם הזמינו אותי לחגוג את חג המולד איתם, חשבתי שהדבר ישתפר. חשבתי שאולי הזמן יחליף את אלינור.
כמה טעות.
חג המולד היה בבית ההורים של אלינור בביאלין, וילה של שלוש קומות, פארק ומזרקה. הגעתי עם צלע בשר ותפוחי עץ, מתגאה במנהגינו. אם אלינור, גברת רוז, קיבלה אותי בחסד מזויפ.
אמא, לא צריך לבוא. האוכל כבר הוזמן.
האוכל נחתך במטבח, בין הכלים המלוכלכים.
במהלך הארוחה, ישבתי בקצה השולחן, רחוקה מרועי. שמתי לב לאשכוליות הצחוק, לצחוקים, לשתייה. אלינור הרימה כוס וידעה:
אני לחוג את המשפחה היפה שפנתה אלי, להוריי שלא עוד כאן, אך בטח ייהנו מרועי.
ג’ורג’ כבר לא היה שם, אבל אני הייתה שם, חיה, נוכחת, בלתי נראית. רועי אפילו לא ניסה לתקן את זה.
בלילה חזרתי הביתה במונית לבד, והפנס של הרכב הריח משמרי וצלילי סיגריות ישנות. ובאותו רגע קבעתי החלטה: לא אנא עוד מקום בחיי בנו של בן. אם הם רצו לדחוף אותי, תנו להם לנסות.
אבל זה לא היה פשוט כמו שהם חשבו.
החודשים הבאים היו כמו לצפות במוות באיטיות. כל שיחה שלא נענה, כל תירוץ, כל אתה תקשר אחר כך, אמא היה כמו קריעה של חלקים בנפשי.
פברואר הגיע עם אוויר קר והבטחות ריקות. ביום הולדתי ה-66 קמתי מוקדם כרגיל, הכנתי קפה, ישבתי לשולחן המטבח והמתתי.
המתתי את השיחה של 7:00 בבוקר, שעולם לא אבד. השיחה שבה רועי היה שר בקול חד ושבור יום הולדת שמח.
שבע, שמונה, תשע.
בשעה 10:00 קיבלתי הודעה:
יום הולדת שמח, אמא. מצטער שלא התקשרתי. היה לי פגישה מוקדמת. אוהבים מאוד.
אוהבים. רבים. כאילו אהבת אלינור הייתה אמיתית.
לא השבתי. הסתכלתי על ההודעה הקפואה, והבין שהדבר נשבר בתוכי לנצח. אבל החיים נמשכים, כי זה מה שהם עושים.
במרץ, חברתי לאורה הזמינה אותי למפגש משפחתי.
בואי, חנה. לא תישארי לבד כל הזמן. צריך שינוי.
לאורה הכירה אותי מאז היינו ילדות. היא קראה בצער שלי אפילו כשניסיתי להסתיר. הלכתי למפגש, ושמענו את המילים שיהיו האמת.
במטבח, אני שמתי פאנץ של פאנץ בחדר האור, שמעת קולה של רלה, בת של לאורה, מדברת בחדר המגורים.
כן, החברת סאדי, שעובדת עם אלינור, אמרה לי, רלה אמרה. היא מתלוננת על חמותה בעבודה. היא תלויה, תופסת תשומת לב, רועי לא יכול לחיות כי האמא שלו לא משחררתבסופו של דבר, חנה מצאה שלווה פנימית והבינה שהכוח האמיתי היה בתוכה.
