תקשיב, זה סיפור שלא יוצא לי מהראש. אתה יודע, אני בן שבעים ושתיים. כל החיים שלי עברו בלבנות בידיים שלי בניתי, טייחתי, הדבקתי, שמתי רעפים, עבדתי עם בטון, ומה לא. זה היה גם הכוח שלי וגם הפרנסה שלי.
כשהילה אשתי נפטרה לפני עשרים שנה, עמדתי מעל המצבה שלה בבית העלמין בבת ים ונשבעתי, שאבנה למשפחה שלנו בית כזה גדול, שאף אחד מאיתנו לא ירגיש לבד או תלוש. שכל ילד, כל נכד שיבוא, יהיה לו פינה אצלי. שלא נתפזר.
לא עצרתי. עבדתי כמו משוגע בוקר, ערב, שבתות, חגים. כל שקל שחסכתי, בדיוק כל שקל, השקעתי בזה. אפילו השכנים כבר ידעו הדוד שבונה לבד בית של ארבע קומות, עם הידיים שלו, זה אני.
כשסיימתי, חילקתי את הבית: יונתן קיבל את הקומה הראשונה, נועה את השנייה, תומר את השלישית. אני נשארתי בדירה הצנועה במפלס הקרקע, עם גישה ישרה לגינה הגינה שתמיד אהבתי.
ביום שמסרתי להם את המפתחות, בכו, חיבקו אותי, נשבעו שאף פעם לא ייתנו לי להיות לבד. נשמע הכי קלישאה, אבל אלה היו המילים הכי חמות שקיבלתי בחיים.
בשנים הראשונות היה שמח מפגשים משפחתיים, ילדים רצים בגרם המדרגות, ניחוח של חמין בשבת, כולם צוחקים, כולם מרגישים בבית. הייתי יושב מתחת לעץ התות ששתלתי עם הילה ואומר תודה על הכול.
אבל החיים קטעו את זה בשקט, לא בבת אחת.
ערב אחד, יונתן ביקש שאשאר בדירה שלי, כי באים אורחים והוא רוצה קצת אווירה בלי “עומס”. נועה רמזה לי לשמור את התרופות שלי בארון, “שלא יהיה ריח חזק בבית”. תומר הציע שאשתמש במטבחון למטה, כי הם מצלמים פודקאסטים וצריכים שקט למעלה.
אף אחד לא העליב בפנים, אבל המילים היו כמו חריטה קטנה, טיפה-טיפה, עד שזה נעשה קשה.
כשניסיתי לשבת בסלון, זרקו איזו סדרה. כשעשיתי משהו בגינה, פנו וביקשו “רק תזהר עם הצינור”. כשתיקנתי משהו הרי אני בניתי הכול, פעמיים שלחו לי בעל מקצוע במקומי.
התחלתי להרגיש כמו אורח אצלי בבית, אוכל לבד, שומע מבחוץ את הקולות כאילו ההתנהגות שלי רק מפריעה להם.
הכול השתנה אז אמנם ברגע אחד בערב יום ההולדת שלי. לא אחד מהם הזכר ולא טלפון, לא וואטסאפ.
בלילה ירדתי אל המטבח, ופתאום שמעתי אותם מדברים למעלה מדברים על “שיפוצים” בבית, שמדברים ש”הקומה למטה מושלמת לחדר כושר”, ושצריך “למצוא מקום שקט יותר בשבילו, איפה שיוכל לקבל טיפול”. בפשטות, בלי רוע. וזה הכי כאב.
הבנתי שאנשים שנתתי להם את כל כולי, כבר לא מעריכים, כבר לא רואים אותי כחלק חיוני מחייהם. אני הפכתי ל”בעיה” שצריך לסדר.
בבוקר קמתי, התלבשתי כמו לחתונה, לקחתי איתי את הדבר הכי חשוב תיקיית הניירת של הבעלות. אף פעם לא העברתי את הבית באמת על שמם.
הלכתי למשרד תיווך, אחד הרציניים בתל אביב, שדיברתי איתו בעבר. פתחו תיק, מדדו את השווי, הציעו לי סכום יפה בדולרים כמה מיליוני שקלים, מספיק שיהיה לי שקט ביום שאחרון.
אני חתמתי. שניה אחרי זה, הכסף נכנס לבנק שלי. הבאתי מובילים, ארזתי רק את מה שחשוב התמונות של הילה, הארגז עם כלי העבודה שכל כך יקר לי, כמה ספרים, כמה בגדים. עזבתי להם את השאר.
בערב, הם חזרו, מצאו אותי יושב בסלון המקום שכבר שנים היה בגדר שטח אסור בשבילי ולצידי מזוודה סגורה.
כולם בשוק. “אבא, מה אתה עושה פה?”.
אמרתי להם בשקט, רגוע מכרתי את הבית. יש לכם חודש לעזוב, בעלי הבית החדשים צריכים את הנכס. לא צעקתי, לא התעצבנתי. רק דיברתי אמת, הכי פשוט.
היו המומים. התחילו לשאול למה, איך אני יכול. “איפה תלך?”. אמרתי כל בן אדם זכאי לחיות איפה שמכבדים אותו. אני לא כועס, רק קיבלתי בפשטות שאני כבר לא חלק מהתוכניות שלכם. וזה בסדר, כל אחד בדרכו.
קמתי, לקחתי את המזוודה הלב שלי היה שבור, אני מודה ויצאתי.
היום אני גר בדירה קטנה, שלושה צעדים מהים של אשקלון. קם כל בוקר עם ריח גלים, אוויר של בריזה, שקט שלא הרגשתי שנים.
ברור ששום דבר לא מחליף את הגעגוע לא לצחוק, לא לבית שבניתי באהבה. אבל לאט לאט אני חוזר לעצמי, לא מרגיש יותר שקוף. לפעמים, בשביל להציל את עצמך, אתה פשוט נאלץ לבחור להיות עם עצמך לא בגלל שוויתרת למישהו, אלא כי סוף סוף בחרת באמת בעצמך.
