תקשיב רגע, אני חייב לשתף אותך במשהו שקרה לי. כל החיים שלי עבדתי בידיים שלי בלוקים, בטון, טיח, רעפים לא היה דבר שלא יכולתי לבנות לבד. זה תמיד היה הכוח שלי, הגאווה וגם הפרנסה. לפני עשרים שנה, כשנפטרה אשתי יעל, עמדתי על הקבר שלה והבטחתי לה: אני אבנה בית גדול, כזה שיספיק לכולם לילדים, לנכדים, למשפחות שלהם שלא נצטרך להיפרד לעולם.
ממש לא לקחתי חופש, עבדתי מסביב לשעון, גם בחגים וגם בשבתות, ואפילו שקל אחד שחסכתי שמתי על הבניה. בשכונה כולם כבר הכירו את ההוא ש”בונה לבד בית בן ארבע קומות”. זה הייתי אני.
כשהבית היה מוכן, חילקתי לכל אחד מהילדים קומה. נדב קיבל את הראשונה, עדי השנייה, ואסף השלישית. אני הייתי בדירת הקרקע ליד החצר שתמיד כל כך אהבתי.
כשנתתי להם את המפתחות, הם חיבקו אותי ובכו, ואמרו לי שלעולם לא אהיה לבד. עד היום אני זוכר את ההרגשה הזאת חום שלא הרגשתי אף פעם לפני.
בשנים הראשונות באמת הכול היה מלא חיים ארוחות משפחתיות, ילדים שצוחקים, ריצה במדרגות, ניחוח של חמין בשבת בבוקר. ישבתי לי מתחת לעץ זית שהבאתי בעצמי, והודיתי על מזלי.
רק שעם הזמן הדברים התחילו להשתנות. לא בבום, בשקט כזה, לאט לאט.
באחת הערבים, נדב ביקש שאשאר בחדר שלי כי באים אליו חברים והוא לא רוצה שאני אטרח. עדי אמרה שאשמור את התרופות בארון כי יש לה ריח חזק, אסף ביקש שאבשל רק במטבח הקטן שלי למטה כי אצלם סרטון למעלה וצריך שקט.
אף אחד לא דיבר לא יפה, אבל המשפטים שלהם התחילו להשאיר בי סימנים. קטנים, אבל עם הזמן הרגשתי אותם יותר ויותר.
ניסיתי לפעמים לשבת בסלון, אבל תמיד היה תירוץ “אנחנו רואים סדרה”. כשעשיתי משהו בגינה, ביקשו שאשים לב לא להפריע. אפילו כשביקשתי לתקן משהו בעצמי, אמרו שעדיף שאשאיר לבעלי מקצוע.
והנה, אני מוצא את עצמי גר בבית שלי, אבל בעצם לא ממש חי בו. אוכל לבד בדירה הקטנה שלי למטה, ומקשיב לצחוק ושיחות מהקומות מעליי.
הכול השתנה באמת בלילה אחד יום הולדת שלי. אף אחד אפילו לא נזכר.
ירדתי למטבח להביא מים, ושומע את שלושתם מדברים על שיפוץ עתידי איך צריך יותר מקום, שהקומה שלי תהיה מעולה לחדר כושר, שהם צריכים “למצוא לי מקום שקט”, מקום עם יותר השגחה.
לא היה בזה רוע, רק פרקטיות וזה כאב לי יותר מהכול.
לקח לי רגע להבין, אבל פתאום קלטתי האנשים שבשבילם נתתי הכול, פשוט הפסיקו לראות בי מישהו מהמשפחה, והתחילו לחשוב עליי כעל “בעיה” שצריך לפתור.
באותו בוקר קמתי עם אור ראשון, לבשתי חליפה יפה, ולקחתי איתי דבר אחד חשוב החוזה המקורי על הבית. אף פעם לא העברתי להם כלום בטאבו.
הלכתי למשרד תיווך גדול שתמיד חיפש נכסים באזור. הראיתי להם מסמכים, תכניות, הם בדקו הכול ונתנו לי הצעה סכום כזה שיכול להבטיח לי פנסיה בכבוד ובשלווה.
אמרתי כן.
באותו יום העברתי אליי לחשבון את כל הכסף. סגרתי עם הובלה, לקחתי רק מה שחשוב תמונות של יעל, כלי עבודה, איזה שני ספרים, קצת בגדים והשאר השארתי להם.
כשחזרו בערב, חיכיתי להם בסלון המקום שכבר מזמן לא הייתי בו. ישבתי רגוע, עם מזוודה לידי.
הם הסתכלו עליי, לא מבינים מה אני עושה שם. שאלו, “אבא, מה קורה?”
אמרתי להם בשקט, רגוע: שמכרתי את הבית, שיש לכם פרק זמן קצר להתארגן ולעזוב, כי קונים חדשים צריכים להשתמש בבית לצרכים משלהם. לא כעסתי, לא צעקתי, פשוט דיברתי אמת.
כולם היו בהלם. שאלו למה. איך אפשר. איפה אני הולך להיות.
עניתי להם שלכל אחד מגיע מקום שבו מרגישים שמכבדים אותו. שאני לא מאשים אותם, אבל הבנתי שבעיניהם אני פשוט מפריע, ושעדיף שלכל אחד יהיה את המסע שלו.
קמתי, לקחתי את המזוודה שלי ויצאתי.
היום אני גר בדירה קטנה ליד הים בנתניה. קם בבוקר עם שקט, עם אוויר נקי, עם שלווה שכבר שנים לא חוויתי.
ברור שלי יש געגועים לצחוק של הנכדים, לריחות של שבת, לבית שבניתי בעצמי. אבל אני כבר לא מתגעגע להיות אדם בלתי נראה בבית שכביכול שייך לכולם.
לפעמים, בשביל לבחור בעצמך, צריך פשוט לקום וללכת לא כי ויתרת על אחרים, אלא כי הגיע הזמן שלא תוותר על עצמך.
