בניתי את ביתי על המגרש של חמותי בפתח תקווה. בעלי מת, והיא החליטה למכור אותו בשביל בתה. התקשרתי אל הכלי קניין.
כשפגשתי את בעלי, היינו צעירים, מאוהבים, ומסביב שקלים ספורים בארנק. התחתנו מהר, למרות כל ההזהרות מסביב. האהבה שלנו גרמה לנו להרגיש שהכול אפשרי. אמא שלו הציעה לנו פינה מהשטח שלה.
“תבנו כאן,” אמרה אז בקולה המרגיע. “יש לי כאן מספיק מקום, לא צריכה את כולו.”
הבטתי בבעלי, ועיניו נצצו בתקווה. זאת הייתה ההזדמנות שלנו. התחלנו לחסוך כל שקל. הוא עבד באתר בנייה מבוקר ועד ערב, ואני ניקיתי דירות, תפרתי, לקחתי כל עבודה שנפלה לידיים. בשבתות היינו יחד באתר לבנה אחרי לבנה, הקמנו את הבית שלנו.
אני זוכרת את ידיו, מצולקות מהבטון, ואת חיוכו בסוף כל יום. “יהיה יפה, תראי,” היה אומר ומנשק את מצחי. “כאן נגדל את הילדים שלנו.”
שלוש שנים, שלוש שנים של ויתורים, חשבונות, ולילות ללא שינה. אבל הצלחנו. קנינו גג פח יקר, חלונות אלומיניום, אמבט אמיתי עם קרמיקות שבחרתי אחת אחת. אפילו בנה בריכה קטנה בחצר.
“למען הילדים, שיתקררו בקיץ,” היה אומר בגאווה.
הבית לא היה מפואר, אבל היה שלנו. כל קיר היה מלא בזיעה, אהבה וחלומות.
חמותי הייתה באה הרבה. ישבנו בחצר עם כוס קפה, הייתה אומרת כמה שמחה בשבילנו. בתה השנייה כמעט לא באה. וכשהייתה מגיעה, מבטה היה משונה בין קנאה לזלזול.
ואז הגיע אותו יום שלישי מקולל.
בעלי הלך לעבודה מוקדם כהרגלו. חיבק אותי בדלת.
“נתראה בערב. אני אוהב אותך.”
אלה היו מילותיו האחרונות.
אמרו לי שזה היה ברגע. קורה נחתה עליו. הוא לא סבל. אני כן.
שקעתי בכאב כל-כך חזק, שלפעמים שכחתי לנשום. שבועיים אחרי ההלוויה, גיליתי שאני בהריון. חודש רביעי. ילדה. החלום שלנו בלעדיו.
בתחילה, חמותי באה כל יום. הביאה אוכל, חיבקה אותי. חשבתי לפחות אני לא לבד. אך אחרי חודש הכול התהפך.
הייתה זו שבת. ישבתי בסלון, ליטפתי את הבטן, כששמעתי את המכונית שלהן. נכנסו בלי לדפוק. חמותי לא הביטה בעיניי.
“צריך לדבר,” אמרה.
“מה קרה?” שאלתי, הבטן מתכווצת.
“בת שלי במצב קשה. גרושה, צריכה מקום לגור.”
“סליחה, באמת. אם היא רוצה להישאר כאן זמנית”
“לא,” קטעה אותי. “היא צריכה את הבית הזה.”
העולם עמד.
“מה?”
“המגרש שלי,” אמרה יבשושית. “תמיד היה. אתם בניתם, אבל האדמה שלי. ועכשיו הבן שלי איננו.”
“אנחנו בנינו את זה,” רעד קולי. “כל שקל, כל לבנה”
“עצוב מה שקרה,” אמרה בתה. “אבל מבחינה חוקית הכל שייך לאדמה. והאדמה שלנו.”
“אני בהריון עם הבת שלו!” צעקתי.
“בדיוק בגלל זה,” אמרה חמותי. “את לא תוכלי להתמודד לבד. תקבלי משהו עבור השיפוצים.”
הגישה לי מעטפה. בפנים סכום מגוחך. בדיחה.
“זו עלבון,” אמרתי. “אני לא מסכימה.”
“אז תעזבי בלי כלום,” ענתה. “החלטנו.”
נשארתי לבד בבית שבנינו באהבה. בכיתי על בעלי, על הילדה שלנו, על החיים שהתפרקו.
לא ישנתי באותו לילה. עברתי בין החדרים, ליטפתי את הקירות. קיבלתי החלטה.
אם אני לא יכולה לזכות בבית הזה אף אחד לא יקבל אותו.
למחרת התחלתי להתקשר. פירקו את הגג. הוציאו את החלונות, הבריכה, הצינורות, החשמל כל מה ששילמנו עליו.
“את בטוחה?” שאל פועל.
“לגמרי,” עניתי.
חמותי הגיעה זועמת.
“מה את עושה?!”
“לוקחת את מה ששייך לי. אתן רציתן את האדמה. הנה היא.”
לא היו חוזים. רק העבודה שלנו.
לבסוף הגיע הקטר.
“את בטוחה?” שאל המפעיל.
“זה כבר לא בית,” אמרתי. “הבית מת יחד עם בעלי.”
המכונה חרטה בקירות, קיר אחר קיר התמוטט. כאב אך היה בו גם שחרור.
אחרי הכל, נשארו רק הריסות.
היום אני אצל אמא שלי. בחדר קטן. מכרתי את הגג, את החלונות. בזה נחיה עד שתיוולד הבת שלי.
אספר לה על אבא שלה. איך בנינו בית יחד במו ידינו. ואלמד אותה שלפעמים, כשהעולם לוקח ממך הכול הכי חשוב שלא ייקח ממך את הכבוד.
ואתה, מה אתה חושב האם הייתי צריכה להרוס, או להסתלק בשקט ולהשאיר להן הכול?
