הבית הפחוק של דוד יעקב היה נושא מבוכה לכל הכפר. זה היה פשוט הוא גר בקצה השטח, ממש על השוליים של הכפר, והיה איש סגור, דומם, שאף פעם לא חייך.
הוא עמד בחוץ כשלהב של קיר, בחולצה משובצת מרופדת בטח בנילון, ומכנסי קאמופ עם תפרים. שערו הצח, פרוע, לחיו רטובות מרוחות דרכם. והפתרון המוזר דוד יעקב מעולם לא שתה אלכוהול.
דן, בן העשר, קפד להסתכל בזהירות על דוד יעקב. אמו, מרים, נאנחה ואמרה:
הוא היה פעם אדם טוב, ידיו זהב! כל השכנות קינאו בליבנה, חשבו איזה גבר מצא!
אבא, יוסף, חיזק: הוא יצא לציד לפני שש שנים, אז הוא קלקל הכל!
כשבנו מת, הוא איבד את שפיותו! הסתייגה מרים.
מרים הייתה ידידתו הקרובה של דודה רינה, לשעבר אשת דוד יעקב. כשרינה באה לבקר, היא תזמן:
חבל לי על יעקב, אבל אינני יכולה לחיות כך. הפסדתי את תומר, ועכשיו יעקב קנה לי סכין בגב!
לא נחשף מה בדיוק עשה דוד יעקב; גם רינה, בת שמלה, חוותה את אובדן בינה ואחיו. שמעו רואים שונים שמועות על שתייתו, על גזיבת הילד והגרוש, ואף על מראה של יצור דומה לאדם, רזה, חיוור, עם זרועות ארוכות וצלולות.
ספרי לי מה הוא עשה?
לא ניתנה לי ברירה, רינה, חייכה, ולא אמרה דבר נוסף.
הקיץ בעונה הזאת היה חם ויבש. דן, איתי ועמוס, בפעם הראשונה, חלו לרכב על אופני העיר אל שפת הנהר ללא מבוגרים. הם בילו ימים שלמים במים ובדיג; דן ייבש דג על השמש ואכל קראסי מיובש במקום גרעיני חמניה, ולכן לפני השינה שתה כמה כוסות מים.
הדרך לשעת הזרם חצתה את השטח של דוד יעקב, מלא עשב משוגע ועץ אלון בר. הבית היה שדה של קיר, גג ירוק מהאצה, והמתארים של החלונות נמסו. רק מגש המשדר הלווייני של קצה הבית הצביע על כך שמישהו עדיין גר שם.
הקורים על דוד יעקב נלווה אליהם במוח, ולכן הם הסתכלו סביבם בעיניים פקוחות.
דן, שמעת מה אומרים על דוד יעקב? שאל איתי, מחזיק במקל דיג.
המון שמועות, כולן שונות, השיב דן, מצביע על הלחם עם שמנת בטלה.
מה לגבי האיש האפור? הצטרף עמוס, משחרר קראסי שמן לתוך דלי.
רק בקורת של השכנים, עכשיו מצפים לאנשים אפורים וירוקים! צחק איתי.
היום היה חמים ונעים, והחבורה נצפה בדיג עד שהשמש החלה לשקוע. השמיים נצבעו באדום, הצפרדעים שרו, והקיקיות חרגו.
חייבים לחזור, אמא תחזיק בחשש! קם דן, מביט לשמיים.
בזמן שהם קיבלו את הציוד, השמש נכנסה על האופק, והאור הפך למנוחת ערב חמה. פתאום, כשאופני איתי נתקעו, הוא קרא:
דן, עמוס, חכו! קפץ הוא מהאופניים, מנסה למקם את השרשרת במקום.
קול חריש ברשפת השיחים.
שמעתם? לחש עמוס.
מישהו גדול, לחש דן, מרגיש רעידת קו, איתי, תעזור לי ונברח.
החרישה חזרה, קרובה יותר. שני הילדים ניסו למתוח את השרשרת בידיים רועדות. ברגע שקרבו, מתוך השיחים יצא ייצור רזה, אפור, כמעט אדם, עם ראש קטן, גובה של ילד בן עשר, וזרועות ארוכות ואלגיות, אצבעות עם ציפורניים חודרות. הוא הציץ אליהם בעיניים שחורות גדולות, פה מלא שיניים חודרות, ולפה שני חורים לנשימה.
אמא, מה זה? צעק איתי, והחלו לרוץ על האופניים, משאירים מאחורי דלי דגים.
דן הסתכל שנייה אחת, ראה את היצור תופס את הדג במזרים ארוכים, ואז שמע קולו של דוד יעקב, שיושב מאחור, מושך את היצור אל הבית בצעקה אנכית.
לפני שהם נפצו לשוב הבתים, הילדים נדרו לא לחזור לשפת הנהר עם ביתו של דוד יעקב. בטחונות קיבלו משיבתם הפזורה מבית.
הקול של אפייה מתוקה מילא את המטבח, מרים לחנה ריקה. דן הקפיד על הדלת וחשב אם האם תכעס עליו, והאוויר של פנקייקים חם חיבק אותו.
דלת הפתיחה נפתחה יוסף, שועט על חוות, חזר משמרת לילה.
היי, רינה, דן עדיין ישן? נשמע קולו של יוסף.
כן, משה, מה קרה? למה אתה כך נבהל? שאלה האם.
מצאו את סאל על הנהר. מישהו ריסק אותו, חיה כלשהי.
אלוהים! קראה המרים.
המשטרה הגיעה, שואלת עדים, דוגרים לשמוע קולות, רואים צל של משהו שאינו אנושי, רזה וצעיר, אפור.
לבו של דן פעמי במהירות. הוא זכר את היצור שלאתמול. הוא יצא מביתו וצעק:
אמא, אבא! אנחנו ראינו את היצור, הוא לא אדם, הוא מפחיד!
האירועים המשיכו ברצף. יוסף התקשר להורים של עמוס ואיתי, והם הודיעו לכל אנשי הכפר. תוך דקות, כמעט כל הכפר היה בדרך אל ביתו של דוד יעקב.
כשההורים והכפריים הגיעו, נשמעו צעקות קשות של דוד יעקב, וקולות חיות של חיות בר מתנשפות סביב. אין מי ששמת לב לילדים שהגיעו למקום. כולם נצברו סביב יצור קבור בדם, דם אנושי אדום, שחלף על האדמה. דוד יעקב ברחמים ניגן:
בני! בני! למה?
מה? הוא תפס את סאל! חייך יוסף.
דוד יעקב חייך:
הוא לא היה יכול, סאל כנראה פרץ עליו. מצאתי אותו בציד, קראתי לשמוע צעקות, מצאתי חור… הוא היה כמו תומר, קטן, רץ בין היצורים. הוא בכה, מושיט ידיים רזות… לקחתי אותו, הוא חיבק אותי, היה בבהלה, מדבר בטלפון, צופה בטלוויזיה, אוהב סרטי מדע בדיוני, פופקורן…
הוא המשיך:
הוא היה ילד בדיוק כמוך, עמוס, יוסף. אתם קיבלתם את ההזדמנות, ולא חקרתם.
רינה, בת השכנה, נכנסה וצבעה:
זהו הוא המפלצת! למה לא השארת אותו שם? אולי המשפחה שלו תמצא?
דוד יעקב חייך:
תסתכלו! אנחנו האנשים, אנחנו המפלצות! חיתחנו יערות, זיהמנו נהרות, אין קרקע נקייה. איפה הם יסתתרו? אין מקום בטוח!
הקהל הביט במפלצת המונפת של ידיו, עיניים שחורות מביטו לשמים.
תנו לי לשים אותו במנוחה, אם אינכם חיות, ביקש דוד יעקב, מנגב דמעות משפתיו.
דן הרגיש רגש של חמלה לדוד יעקב ול”בן” שלו, למי שנסגר תחת ציפורני היצור.
החסימה של המפלצת נשללה מדוד יעקב. המשטרה הגיעה, פינתה את כולם, ובקושי הצבא הגיע עם מדים, מצווה על שקט. אף אחד לא ידע למה הוצאו הגוף של היצור, ודוד יעקב, שנפטר כעשר חודשים אחרי המוות של המפלצת, נטש את הבית שהפך למבנה הרוס, עטוף בחול ובשיחים.
