בעלי הציב אולטימטום: “או אני, או החתולים שלך,” אז עזרתי לו לארוז את המזוודות שלו
שוב פרווה! תסתכלי על הז’קט הזה, אלירז! רק אתמול הוצאתי אותו מהניקוי היבש, והיום הוא נראה כאילו ישנתי במקלט לחתולים. כמה אפשר לסבול את זה?
הקול של נדב היה לא סתם עצבני, הייתה בו חודרות צורמת, אותה טון צורם שצץ אצלו כל פעם, גם על דברים קטנים ממש, כבר חצי שנה. אלירז, שעמדה במטבח והשגיחה על הלביבה במחבת, נשפה אנחה כבדה, סגרה את הגז ופנתה אליו. נדב עמד במסדרון, מחזיק את הז’קט הכחול כהה שלו כמו במיצג, מחפש תמיכה לעיניו ואכן, היו שם כמה שערות לבנות.
נדב, למה אתה צועק? אמרה בשקט, מנגבת את הידיים במגבת המטבח. ביקשתי ממך לא לשים בגדים על משענת הכיסא בסלון. אתה הרי יודע ששלג אוהב לישון שם. תשים בארון ישר לא תהיה פרווה. תן לי, אני אנקה.
ניגשה אליו, לקחה את הגליל הדביק שתמיד חיכה על השידה בכניסה, עברה על הבד והז’קט היה שוב נקי בול. אבל פניו של נדב נשארו מתוחים; אף להיפך, משך יד בגועל והשפיל אותה.
זה לא הארון, אלירז! זה הבית הזה, שאי אפשר לנשום בו. בכל מקום החיות שלך. אי אפשר לשבת על ספה, אי אפשר לדרוך על שטיח. הבית הפך לספארי. אני חוזר מהעבודה, רוצה לנוח, לא לזגזג בין הקערות, השירותים של החתולים והגירודנים. את הפכת את הבית למקלט לחיות!
אלירז לא ענתה, והרגישה איך כדור קטן של עלבון גדל בתוכה. ‘הבית שלנו’ איזו הפרזה. הדירה, שלושה חדרים עם תקרות גבוהות בתל אביב, עברה אליה מהסבתא, הרבה לפני נדב. הוא הגיע רק עם מזוודה ולפטופ לפני חמש שנים, אז עדיין מצא חן בעיניו שלג החתול העבה ומאיה החתולה המתביישת שהייתה מתגנבת בין הצללים. היה מתלהב, מגרד את שלג מאחורי האוזן.
אבל ירח הדבש נגמר, והשגרה התגלתה. נדב רצה סטריליות ומרכז תשומת הלב. הוא לא אהב להתחרות באף אחד.
נדב, יש לנו רק שני חתולים הזכירה, מוזגת לו קפה. והם כאן הרבה לפניך. הם בני משפחה.
בני משפחה! פלט בנשיפה, מתיישב לשולחן. אלה חיות, אלירז. טפילים עניים, אוכלים וישנים. ראית כמה האוכל שלהם עולה? ראיתי חשבונית ששכחת על השולחן. תשע מאות שקל! על גרגרים לחתולים! ואת לי מדברת על לחסוך חופשה.
זה אוכל רפואי, לשלג יש כליות, אתה יודע הציבה כוס מולו. ואני משלמת על זה מהמשכורת שלי, לא מהכסף שלך.
התקציב שלנו משותף! צעק, דופק על השולחן. ואם את בזבזת על החתולים שלך אז אני צריך למלא את המקרר בעצמי, אז אני קונה עוף, ירקות. חשבון פשוט!
אלירז הביטה בו לא הגבר ששלח לה שירים והביא פרחים. מולה ישב קטנוני, חמוץ נצחי. היא ידעה שהוא בלחץ, המנהל הביא רפורמה בפירמה, והוא חושש לצאת החוצה, אבל הוא פורק את הכל רק עליה ועל החיות.
באותו רגע הופיע שלג במטבח; גדול, עבה, עיניים ירוקות חכמות, התכרבל לה לרגליים ויילל.
עוף מפה! נדב צרח ודפק ברגלו.
שלג נבהל, קפץ לאחור, החליק על הפרקט, ובקושי נתפס במכנס של נדב עם הטפרים. בד נשמע נקרע.
שהתה דממה כואבת לשבריר שנייה. נדב השפיל מבט; כעת הייתה צליפה וברור חור בבד האפור היקר.
זהו, לחש, והקור חלחל מתוכו. זאת הייתה הטיפה האחרונה.
הוא קם, הפיל כיסא, פניו התמלאו כתמים אדומים.
חמש שנים אני סובל! פרווה במרק, ריחות, פחדים בלילה! ועכשיו תיקונים בבגדים שלי?! חד-משמעי: או אני, או החיות.
אלירז קפאה, מחבקת את החזה בידיה. שלג כבר ברח להסתתר מתחת לספה, מאיה קיפלה אוזניים לחוצים.
מה, נדב? שאלה בשקט.
או אני או הם, הטעים בנוקשות, מביט ישירות לעיניה. בוחרי. עד הערב. כשאני חוזר, שלא יישאר מהם שום זכר תרשמי לעמותה, תתני לאמא שלך, תעזבי ברחוב לא מעניין אותי. אני גבר, אני דורש כבוד!
אתה רציני? לא האמינה. אולטימטום? בגלל המכנס?
לא בגלל המכנס! בגלל היחס שלך! את אוהבת אותם יותר מהבעל שלך. תוכיחי לי ההפך. בערב אני בודק.
שלף את התיק, טרק את הדלת והקלנדר נפל מהקיר.
אלירז נשארה באמצע המטבח. רעש חזק סבב במוחה. באוטומט הרימה את הקלנדר ותלתה אותו. התיישבה ובכתה. לא מצער, אלא מהייאוש והפגיעה. איך אפשר בכלל לבקש דבר כזה לבגוד בחוסי החסד?
מתחת לספה שלג הרים ראשו החשדן. לאחר שווידא שהרעש הלך, קפץ אל ברכיה, הניח כפות קדמיות והביט לה בפנים, מתפנק. התפירה המרגיעה פרצה חזקה, מנחמת. אלירז קברה פניה בפרווה העבה.
אתכם אני לא עוזבת, לחשה. איזו שטות.
היום חלף בערפל. היא התקשרה, לקחה יום חופשי ולא עשתה דבר מחשבות הרעישו. נזכרה: נדב בעט במאיה כשהיתה בחושך בדרכו למטבח הוא אמר שלא ראה, אבל היא ידעה: כן ראה. הוא אסר על החיות להיכנס לחדר שינה, והן התחננו ליד הדלת, מבולבלות. כסף כולו תלונות, למרות שהשכר שלה שווה לשלו, והדירה בכלל שייכת לה.
עד הצהריים, הערפל הופך לבהירות קרה. האולטימטום זו לא תקרית. זו תמרור. מי שמכריח לבחור בין אהבתו לבין אחריות לחסרי ישע לא ראוי לא לזה ולא לזה. היום אלה החתולים. מחר אמא שלה. מחרתיים היא בעצמה.
השעה ארבע. נדב יגיע בשבע. יש זמן.
הלכה לחדר, פתחה את הארון, הורידה מזוודה ענקית מהמדף (אותה מזוודה מהטיול האחרון בצפון). ניערה אבק, פתחה רוכסן. המזוודה פתוחה, מוכנה לקבל את חייו של מישהו.
בהחלטיות, ללא בלגן, התחילה לארוז: תחילה כפכי עבודה, ז’קטים לחלק המיוחד, חולצות, מכנסיים… חשש התגנב, אולי טעות? אולי משבר? אבל אז ראתה שוב את עיניו קרות, משפילות. “פרזיטים חסרי תועלת”. אין פשרה עם אגואיזם.
מכניסה גרביים ותחתונים לכיסי הצד ופתאום פעמון הדלת מצלצל. נבהלה. אולי חזר? אבל יש לו מפתח. הציצה בעינית זו הייתה השכנה, שרונה, שתמיד משאילה סוכר או ניגשת לשיחה.
פתחה.
אלירז מותק, מה קרה אצלכם, שמעתי צרחות.
הכל בסדר, שרונה, ענתה בנעימות, פשוט ענייני דירה.
טוב, רציתי לוודא. תרדי לתה בערב, הכנתי עוגה.
תודה. אנסה.
המשיכה לארוז: מדף היגיינה מברשת שיניים, סכין גילוח, קרם יקר לתיק רחצה. נעליים. מגפיים. סנדלים.
בשש נעמדו במסדרון שתי מזוודות ותיק ספורט גדול. הדירה נראתה מרווחת אך זרה כאילו משהו כבד יצא ממנה. אולי גידול.
הכינה לעצמה תה עם נענע, מילאה קערה לחתולים, התיישבה לחכות. שלג התכרבל לרגליה; מאיה נשכבה לצידה.
בשבע ורבע נשמע מפתח בדלת. לא זזה. שומעת את נדב, מתנשף כנראה המעלית שוב התקלקלה וטיפס חמש קומות.
נו? נשא קולו מסלון, בטוח, מנצח. עשית את הבחירה הנכונה, יקירתי? איפה החתולים האלה? לפחות הם כבר בפח?
הסתובב לסלון, מבלי לחלוץ את הנעליים, ונתקע.
אלירז ישבה על הכורסה עם תה. החתולים היו במקומם; שלג הציץ בעין עצלה ושב לעצמו, חסר עניין ב”צליל הרעש”.
לא הבנתי, נדב האדים, פניו החלו להאדים. את רצינית? נתת להם להישאר?
שמעתי אותך מצוין, נדב. עשיתי את הבחירה שלי.
אז למה הם עוד פה?
כי זה הבית שלהם. הבחירה שלך במסדרון.
נדב מבולבל, הלך לפרוזדור. מתנגש בתיק.
מה זה? קולו בוקע בבהלה.
חוזר לסלון קורא בעיניו כעס ושברון.
את… ארזת לי?! את זורקת אותי מהבית בגלל החתולים?!
לא בגלל החתולים, נדב. בגלל שבחרת להציב לי אולטימטום. מי שאוהב לא בוחרים. מי שאכפת לו מוצא פתרונות. מי שרוצה להשתלט מחפש תירוצים. כוח? על אישה וחתולים? זו לא עוצמה זו חולשה.
את משוגעת! צרח. אישה בת ארבעים, מי יקח אותך עם החתולים האלה? אני החזקתי אותך! עוד רגע תבכי לי שתחזיר אותי, לא תסתדרי שניה לבד!
הדירה שלי, יש לי פרנסה טובה. לא צריכה להכביד את החיים שלי עלי. נראה לי סוף סוף אנוח.
אה. ככה? התקרב, ושלג, כמו בשעון, קפץ, התעקם, פלט נהמה עמוקה. נדב נרתע.
תתביישי! צרח. אנחם אמצא מישהי נורמלית! את תירקבי פה לבד.
התפרץ לחוץ. שמעה אותו רוטן עם המזוודות.
איפה הלפטופ שלי?
בכיס צדדי, ענתה.
מסמכים?
בתיקיה למעלה. אפילו את הספל האהוב ארזתי.
הקור הרג אותו יותר מצעקות. אילו הייתה בוכה היה מרגיש כמו מנצח. אך האדישות הרגה את האגו.
עוד רגע המהם לקירות בתקווה שתרוץ אחריו. אלירז לא זזה.
טריקת דלת. הכי סופית שיש. רק קול גלגלי המזוודה ממלא את המדרגות.
היא נשארה בשקט. ניסתה לברר רגש, אם יש כאב, חרטה או פחד. מצאה רק חמימות דביקה, הקלה. פתאום כל המשקל ששכבה על ראשה פשוט לא שם.
שלג ניגש לראשה, נתן נגיעה. ליטפה לו את הגב.
נו, שומר ראש שלי, חייכה. גירשת את הרוח הרעה, אה?
מאיה העזה, קפצה לכרכוביה והתכרבלה.
טלפון. על המסך “נדב אהוב”. היא קימטה פנים, חסמה מספר, ואז מחקה אותו מיד.
הלכה למטבח, מזגה לעצמה כוס יין שהמתינה מאז ראש השנה, הכינה לעצמה טוסט גבינה. הנפש רגועה. ידעה שמחר יהיה לא פשוט: נדב יציק, יבקש, אולי יאיים; אבל רוב הרכוש שלה, את המכונית קנה לעצמו כל היתר שלה.
והלילה בית שקט, בלי צעקות, בלי מחשבה שמישהו יבעט או יכעס כי חתול חצה את הדרך.
פעם נוספת צלצול; קצר ועדין. לא נדב.
פתחה שרונה, השכנה, עם צלחת מכוסה במגבת.
אלירזי, הבאתי עוגת כרוב חמה. שמעתי את הרעש של המזוודות. הוא נסע לעבודה?
לא, שרונה, חייכה, לוקחת את הצלחת. עבר דירה. לגמרי. תיכנסי לתה. עכשיו אצלנו רגוע כל כך ויש זמן פנוי.
הערב היה נעים. שתו תה, אכלו עוגה, החתולים גרגרו, ואלירז הבינה לראשונה זה שנים מה זה אושר. הבינה: בדידות איננה חתולים לבדך. בדידות היא להישאר עם מישהו שמבקש ממך לבגוד בעצמך, כל יום, רק בשביל כמה רגעי חיבה.
אגב, למחרת היא קבעה לשני החתולים תור במספרה. שיראו יפים מכולם. כי בזכותם היא נפרדה מהזבל האמיתי של החיים שלה.
