בעבודה מזכירת המשרד מרגישה רע, אז היא יוצאת החוצה: מתיישבת על ספסל, עוצמת עיניים, וכשהיא מתעוררת היא רואה זקן שמנסה להוריד את הצמיד הזהב מהיד שלה
“מה אתה עושה? זה מתנה מבעלי!” הזקן מסתכל עליה בפחד ועונה בשקט: “התעלפת בגלל הצמיד הזה. תסתכלי בעצמך.” המזכירה בוחנת את הצמיד וקופאת מהחרדה. 🫣
ליעד מרגישה חולשה בדיוק באמצע ישיבת הנהלה.
בעבודה ליעד מרגישה לא טוב, אז היא יוצאת החוצה: מתיישבת על ספסל, עוצמת עיניים, וכשהיא פוקחת אותן היא רואה זקן שמנסה להוריד את הצמיד זהב מהיד שלה.
היא ישבה ליד המנכ”ל, כמו תמיד, רשמה כל פרט והתאמצה לא להראות שהיא עייפה. בחדר הישיבות חם ולח, האוויר דחוס. ליעד מרגישה דפיקות חזקות ברקות, הלב שלה פועם מהר מהרגיל. היא נושמת עמוק, אבל לא מרגישה הקלה. יש לחץ בחזה, כאילו משהו כבד מונח עליה.
לרגע החדר מסתובב. ליעד אוחזת בקצה השולחן כדי לא ליפול וממלמלת התנצלות. היא קמה, משתדלת ללכת ישר, אבל הרגליים רועדות. המנכ”ל שואל משהו, אבל היא כבר לא שומעת אותו.
בחוץ קריר. האוויר הצח פוגע בפנים, אך לא מקל עליה. החולשה רק מתגברת. ליעד עושה כמה צעדים ומתמוטטת על ספסל בלב גינה קטנה. היא סוגרת עיניים, מקווה שתיכף הכול יעבור.
הלב שלה דופק בלי שליטה.
כשהיא פותחת מעט את העיניים, היא רואה זקן כפוף מעליה. אולי בשנות השבעים לחייו. מעיל פשוט, כובע ישן, מבט רגוע אבל חד. הוא אוחז בעדינות בפרק ידה ובוחן את הצמיד.
מה אתה עושה? שואלת ליעד בקול חלש, מנסה למשוך את היד. אל תיגע. זה מתנה מבעלי.
הזקן לא מתווכח. הוא רק אומר בשקט:
בעבודה ליעד מרגישה לא טוב, אז היא יוצאת החוצה: מתיישבת על ספסל, עוצמת עיניים, וכשהיא פוקחת אותן היא רואה זקן שמנסה להוריד את הצמיד זהב מהיד שלה.
את מרגישה רע בגלל הצמיד. תסתכלי טוב.
ליעד מסתכלת על הצמידעבה, מזהב, אותו היא לא מורידה אף פעם. ובאותו רגע כל שיערה עומד. המשך בתגובה הראשונה
הזהב השחיר בדיוק במקום בו הוא נוגע בעור שלה. לא בכל הצמיד, אלא בכתמים, כאילו מישהו עבר עליו עם צל כהה.
מי אתה? ליעד לוחשת, מרגישה איך הלב מצטמרר.
אני פעם הייתי צורף, משיב הזקן ברוגע. ארבעים שנה עבדתי עם זהב. כשראיתי שאת מרגישה רע, במקרה הסתכלתי על היד שלך. אין סיכוי שמי שלא מקצועי ישים לב לזה.
מה זה אומר? קול ליעד רועד.
אלו סימנים של תליום, הוא אומר בשקט. רעל נורא ואכזרי. אי אפשר לראות אותו בעין רגילה. מורחים אותו בשכבה דקה והוא חודר דרך העור ומרעיל את הגוף לאט לאט. אבל הזהב מגיבהוא משחיר.
אתה רוצה לומר
הזקן מהנהן.
בעבודה ליעד מרגישה לא טוב, אז היא יוצאת החוצה: מתיישבת על ספסל, עוצמת עיניים, וכשהיא פוקחת אותן היא רואה זקן שמנסה להוריד את הצמיד זהב מהיד שלה.
מי שנתן לך את הצמיד הזה ידע מה הוא עושה. הוא רצה שתהיי חולה, שתיחלשי, ובסוף לא תקומי.
ליעד מסתכלת על התכשיט, אחר כך על הידיים שלה. בדעתה עולה דמות בעלה, המבט הקר שלו, הדאגה המוזרה לאחרונה וההתעקשות שלו “תשאירי את זה, זה מתנה ממני”.
עכשיו היא מבינה הכול.
הזקן מסיר בעדינות את הצמיד ועוטף אותו במטפחת.
את חייבת ללכת מיד לבית החולים ולמשטרה, אומר לה. ולעולם אל תענדי אותו שוב.
ליעד מהנהנת בדממה. היא יושבת על הספסל, אוחזת באצבעות רועדות, ומבינה שרק עכשיו היא ניצלה בנס.
